בשעה זו הולכים וגוברים קולות המלחמה. המבצע לכיבוש העיר עזה אושר, ואף זכה לשם – מרכבות גדעון ב'. אם הממשלה גמרה אומר לכבוש את עזה ולהביס את האויב – ואת זה עוד נצטרך לגלות – יש עניין מרכזי אחד שראוי לפתור לפני שמניעים את הטנקים ונותנים את האות.

כידוע, סוגיה קריטית בדרך לניצחון בעזה היא סוגיית האספקה לאויב. אתם מכירים אותה בשמה המתוחכם, מרדים התודעה, "סיוע הומניטרי". אי אפשר לנצח כשאנו מתדלקים ומזינים את לוחמי האויב, אולם אזרחי האויב נמצאים באזורי הלחימה, ולשם מגיעה האספקה. במטרה להתמודד עם המכשול הזה, הוצגו תוכניות להפרדת אוכלוסיית האויב מלוחמיו. הרעיון פשוט: מזון יחולק בדרום הרצועה, כל דכפין ייתי ויאכל וישתה – שם, ורק שם. מי שיישאר באזורי הלחימה ייחשב כלוחם האויב, ולשם לא ייכנס דבר. לא אוכל, לא דלק. מצור. כך יטוהר תא שטח אחרי תא שטח, כשהאויב חלש ורעב ונוח להיכנע, וכשחיילינו זוכים ליתרון מבצעי ולמרב ההגנה על חייהם.

התוכניות הללו הונחו על שולחנם של אנשי צבא בכירים. למען האמת, זהו רעיון פשוט שגם הדיוטות כמונו יכולים להגות. לתדלק את לוחמי האויב, ובמקביל לשלוח חיילים שלנו פנימה; להזין את אוכלוסיית האויב בשטחי הלחימה, ואז להימנע מהתקפות בשל נזק אגבי (נז"א) גבוה; לסכן חיילים בגלל הנז"א הגבוה, ולהילחם כשיד וחצי קשורות מאחורי הגב – ובכן, לא צריך להיות גאון צבאי כדי להבין שזוהי איוולת מדינית ופשע כלפי לוחמינו ובני משפחותיהם.

השאלה היא למה צה"ל נוהג כך ומדוע הממשלה לא מורה לו אחרת. מדוע לא יושמה עד כה תוכנית הפרדת אוכלוסיית האויב מלוחמיו. השאלה מקבלת חשיבות עליונה בשלב זה, ערב המבצע לכיבוש העיר עזה. למיטב הידיעה, הממשלה והצבא פועלים לפי עמדת הפצ"רית והיועמ"שית. לפי פרסומים שונים, הפצ"רית אלוף יפעת תומר־ירושלמי והיועמ"שית גלי בהרב־מיארה חיוו את דעתן וקבעו שאסור להגביל את האספקה לאויב ל"מתחמים הומניטריים" מוגדרים, שרק אזרחי אויב בלתי חמושים יגיעו אליהם אחרי בידוק קפדני. המשפטניות הבכירות הבהירו שמוכרחים להזרים אספקה לאויב בכל רחבי הרצועה, בידיעה שהאספקה מגיעה ישירות ללוחמי חמאס ומאפשרת להם להמשיך להילחם.

חוות הדעת הזו מוקשית, ואינה מתחייבת מהדין הקיים אלא רק מפרשנות יצירתית. לפני יותר מחודשיים פנתה אל היועמ"שית קבוצת חברי כנסת בהובלת ח"כ עמית הלוי, וביקשה שחוות הדעת הזו תועבר בכתב לוועדת החוץ והביטחון, כדי שחברי הוועדה יוכלו לבחון אותה. השבוע התקבל מענה היועמ"שית בזו הלשון: "מדיניות הפעולה מול רצועת עזה נקבעת על ידי הדרג המדיני". הא ותו לא. היועמ"שית לא הכחישה את שיוחס לה במכתב חברי הכנסת, אך גם לא המציאה את חוות הדעת ואף לא התייחסה כלל לבקשה לקבלה.

וכך, על בסיס פסק הלכה בלתי מנומק, הממשלה חורצת גורלות. היא מזרימה אספקה לכל רחבי הרצועה, ומאשרת תוכניות לכיבוש העיר עזה ללא מצור וכיתור. לא יעלה על הדעת להמשיך כך, באותה שיטת מלחמה חדשנית שאין כמותה בתולדות המלחמות: יד אחת שולחת לוחמים פנימה, יד שנייה דואגת שיחכה להם שם אויב שבע ורענן. לא ייתכן שכך ייעשה על בסיס חוות דעת משפטית עלומה, שאפילו לא הונחה על שולחן ועדת החוץ והביטחון לבקשתם של חברי הכנסת. אסור לעבור על כך לסדר היום.

על ראש הממשלה להיכנס לעובי הקורה ולדרוש את חוות דעתן של הפצ"רית והיועמ"שית בכתב. הוא נדרש לקיים בה דיון יסודי, להקשות, לקבל חוות דעת שנייה. עד אז אין להכניס את לוחמינו לשטח חדש. עם ישראל חזק ונחוש להכריע את עזה; למטרה הזאת יש בו כוח, יש בו רוח; אך לא לסיבוב חסר תוחלת ולא לסיכון מיותר של בניו הגיבורים, תוך הימנעות ממצור בשטחי הלחימה. לכך אין לממשלה מנדט.

עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם