ברגע אחד כל תרחישי האימה קיבלו ביטוי מוחשי להחריד. כעשרים מחבלים יצאו בו זמנית מכמה פירים בדרום חאן־יונס, וביצעו ירי משולב של נשק קל וטילי נ"ט לעבר כוחות צה"ל. כוח לוחם של חמאס, מאומן ומצויד היטב, פרץ לתוך המגנן של גדוד נחשון מחטיבת כפיר. לוחמי צה"ל הצליחו להדוף את המתקפה, אך שלושה מהם נפצעו – אחד קשה ושניים קל

זו לא הייתה פעולה ספונטנית, כמובן, אלא אירוע מתוכנן היטב. לפי תחקיר השטח הראשוני, נראה שמחבלי חמאס ניסו לייצר מיני־שבעה־באוקטובר, כולל רצח, התעללות וחטיפת חיילים. בשעה שמדינת ישראל עוד מתייסרת בינה לבין עצמה כיצד להשיב את חמישים החטופים המוחזקים כבר קרוב לשנתיים במנהרות חמאס – עשרים מתוכם עדיין בחיים, עדיין סובלים, עדיין לא זוכים לטיפול בסיסי מצד הצלב האדום או כל גוף הומניטרי־לכאורה אחר – בא הארגון המפלצתי הזה וביקש להגדיל את נכסיו, ועל הדרך גם את הקרע בתוכנו.

הפעם, לאימה המתמשכת של חטיפה בידי מפלצות חמאס יש כבר אפיון ידוע מראש. יש הבנה עמוקה ומחרידה באשר לגורלם של גברים צעירים בדרך לשבי, במהלך השבי ובהתמשכותו. וכך, בבוקר יום קיץ אחד, חרדת בני המשפחות שבעורף לשלום הלוחמים בחזית התרחבה למקומות שניסינו לא להעלות על הדעת. לתרחישים שביקשנו להאמין, שוב, שהם בלתי אפשריים.

זוועות הנוח'בות נמנעו הפעם הודות לערנותם של לוחמי חטיבת כפיר, שהצליחו לחסל את רוב המחבלים בקרב פנים אל פנים, והודות למה שלא קרה בשבעה באוקטובר: חיל האוויר נכנס לתמונה, ומהר. לוחמי החי"ר הגיבורים זכו לסיוע אווירי, שגיבה אותם בהשבת אש וסייע במרדף אחרי המחבלים שברחו מהזירה. סיפורי הצלה לא זוכים לתהודה שזוכים לה סיפורי זוועה, כך שהאירוע הקשה, הכמעט־אסוני הזה, עלה וירד מהכותרות בתוך יממה.

גם בתוך חשיפת פרטי התקרית, היא מוסגרה תקשורתית כ"אירוע חריג" – כאילו הייתה התהפכות טנק, פליטת כדור או ירי תועה. אולי משום שנוח יותר לתדמת את הכמעט־חטיפה הזאת כתקרית יוצאת דופן, מאשר לקרוא לה בשמה המדויק יותר: חשיפה מוחשית לתרחיש מצוי במקרה שישראל תימנע מלהשמיד את חמאס. המחיר האמיתי של עצירת המלחמה.

כלי התקשורת מוצפים בפאנליסטים ובכותבים שמקפידים לסלף דמונית את תפיסתם של השרים שמתעקשים על הכרעת חמאס והמשך המלחמה. מייחסים להם כרגיל כוונות משיחיות, העדפת התיישבות יהודית ברצועת עזה על פני השבת החטופים, ועוד עיוותים ושקרים מכוונים יותר ופחות. העובדה שכמה וכמה ממשפחות החטופים סבורות גם הן שרק הכרעת חמאס תשיב להן את בניהן לא מרשימה מספיק את הדוברים, ולא מעניקה אחוז אחד של לגיטימציה לתפיסת העולם הבסיסית הזו.

ביום רביעי הוסר הלוט בתנועה מהירה ופתאומית, שהזכירה לנו עם מי יש לנו עסק, ומה עדיין עלול לקרות – לא בתיאוריה, לא כנבואת זעם של ימנים זועפים, אלא כמטרת־העל שמפעילה את האויב ומעניקה לו מוטיבציה. ואת זה מדינת ישראל חייבת לסלק, לא כדי למנוע אירוע עתידי – סיבה מוצדקת בפני עצמה – אלא כדי למנוע אירוע יומיומי ממשי ועכשווי.

שם זה כאן

לא לשווא הודגשה תגובתו המהירה של חיל האוויר בקרב הזה, וצוינו הזריזות והזמינות של שני כטב"מים שליוו את האירוע ותקפו ארבע פעמים במרחב, שני מטוסי קרב שתקפו שש פעמים, ומסוק קרב אחד שתקף גם הוא. כל אלה לא עמדו לצד הנטבחים בשבעה באוקטובר. זו לא רק תוצאה של כשל מודיעיני חמור, לא רק היערכות איומה ושבויה בקונספציה דמיונית, שהרחיקה אותם קילומטרים רבים מזמינות ברגע האמת. זו תפיסת עולם רוויה מחאות ומכתבי טייסים שניתקה אותם מבסיס־האם של דרישות התפקיד. אחד מתושבי כפר־עזה, שבתו נרצחה באכזריות, מצביע זה קרוב לשנתיים על הדממה האווירית ביום הפורענות. מתוך השכול המתיש הוא לא חושש לעמוד מול טייסים ובכירים בחיל האוויר, ולומר להם גלויות: תקראו לזה רפורמה משפטית או הפיכה משטרית, זה לא משנה. כאשר טבחו בנו, לא הייתם שם להציל.

התקרית החמורה של חדירת מחבלי חמאס למגנן העפר ברצועת עזה השבוע הביאה את שוחרי הנסיגות לטעון שדווקא בגלל אירועים כאלה, ראוי להוציא את חיילינו משם. נראה שדרוש שידור חוזר לא רק של זוועות הנוח'בה, אלא גם של הפרק המיתולוגי ברחוב סומסום, שבו דמות שעירה אחת מבקשת ללמד דמות אחרת את ההבדל בין "כאן" ל"שם". ילדים בני שלוש וארבע שצפו בתוכנית יכולים להסביר היטב איך בצעד קטן שלך, המקום הדמיוני המכונה "שם" הופך ל"כאן". הטרור וניסיונות החבלה והרצח וההשמדה לא יסתיימו אם נברח משם לכאן. הם יבואו איתנו משם לכאן, לכל גבול שבו נהיה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com