בסוף הדיון שממנו הוצאה גוטליב החליט שופט המחוזי עמית מיכליס להחזיר את ההגבלות שהוטלו על יונתן אוריך. קראתי את ההחלטה, ובמחילה, היא לא משכנעת. מיכליס עשה במחוזי את מה שעשה מזרחי בשלום. שני השופטים חורגים מגבולותיו של הליך "מעצר הימים" ונכנסים לקרביו של ההליך הפלילי העיקרי

מזרחי שחרר את אוריך מהגבלות המעצר בטענה שלא קיים חשד סביר שאוריך הוא "עובד ציבור" או שהייתה לו "כוונה לפגוע בביטחון המדינה", תוך ניתוח נרחב של משקל הראיות כאילו הוא דן כבר בתיק העיקרי. מיכלס עושה את אותו מהלך בדיוק, רק מהכיוון ההפוך. הוא בוחן לעומק את חומר הראיות ומגיע למסקנה הפוכה. אלא שמעצר ימים אינו המקום להעריך את הסיכוי להרשעה, או את השאלה אם אוריך נחשב עובד ציבור. זהו הליך זמני וממוקד, שמטרתו לבדוק האם קיים חשש קונקרטי לשיבוש החקירה והאם ניתן לאיין את החשש הזה באמצעים מידתיים.

מיכלס כותב במפורש שהוא לא מכריע אם אוריך עבר עבירה, אבל מיד לאחר מכן הוא מצטט מהחקירה, עוסק בעובדות התיק, דן במשמעות המסמכים שהוגשו ומביע עמדה על מעמדו של אוריך בלשכת ראש הממשלה. הוא אפילו בוחן כיצד נתפס אוריך בעיני נתניהו עצמו. מקומו של כל זה הוא במשפט העיקרי.

השאלה הפשוטה היא כזו: האם כחצי שנה אחרי המעצר הראשון, כשהכול כבר ידוע ועיקר החקירה מאחורינו, יש עדיין סיכון ממשי לשיבוש מהלכים? האם נותרו פעולות מהותיות שעלולות להיפגע? ואם כן, מדוע אף אחד לא מנמק זאת בפירוש? במקום זה אנחנו מקבלים שוב טקסטים המתחזים להחלטות ביניים, אך למעשה הם טיוטה מוקדמת לפסק הדין. מזרחי סבר שאין עבירה ולכן שחרר. מיכלס חושב שיש עבירה ולכן מחזיר את ההגבלות. שניהם מדלגים על השאלה שבגללה הגיעה הבקשה: האם יש כאן סכנה מוחשית לשיבוש.

מעצר ימים אינו אמירה ערכית על חומרת התיק. הוא לא כלי פוליטי, ולא הצהרה לתקשורת. הוא אמצעי טכני ותחום בזמן, שמופעל רק כשיש צורך ברור להגן על החקירה. ככל שהוא הופך לאמצעי להביע עמדה כללית על החשוד או להעביר מסר כלפי מערכות אחרות, כך נשחקת הלגיטימיות שלו. דווקא בתיקים ציבוריים רגישים וטעונים, החובה על בית המשפט לשמור על קווים ברורים ולהיצמד לחוק.