נראה שיריב לוין לא ממש תכנן את התגובה שלו להתפרצותה של טלי גוטליב בדיון על תנאי השחרור ממעצר של יונתן אוריך. זו הייתה תגובה אינסטנקטיבית. המערכת החיסונית שלו פעלה לפני שהוא הספיק לחשוב. רפלקס ההקאה לא שאל אותו אם זה מתאים עכשיו או אם זה משתלם לטווח ארוך.
שר המשפטים הגיב כך כי הגוף שלו דחה, בעט, פלט את הרעל החוצה. כשמערכת העצבים מפעילה רפלקס כזה אין לך זמן להיוועץ ביועץ תקשורת או לבדוק סקר פנימי. לרפלקסים הישרדותיים יש קדימות אבולוציונית על פני האונות הקדמיות. זה גדול עליך וזה פשוט קורה.
"הזדעזעתי מההתנהלות המבישה של ח״כ טלי גוטליב כלפי המאבטחים בבית המשפט, ואני מגנה אותה בכל תוקף", נזעק לוין. "השוואת המאבטחים, שרובם המוחלט יוצאי יחידות קרביות, ל'יודנראט' וכינוי שלהם כ'בהמה' הוא חרפה גדולה, זילות השואה, וההפך הגמור מהמסר שחבר כנסת צריך להעביר לציבור. ההתנהגות הזו עומדת בסתירה לערכי תנועת הליכוד לאורם גדלתי והתחנכתי".
הכי מעניין
הליכודניקים ברשתות לא ידעו איך להתמודד עם הירי בתוך הנגמ"ש, ובעיקר לא הבינו מה קרה ללוין. מה התעוררת? מה עשתה גוטליב היום שהיא לא עשתה אתמול ושלשום ובשבוע שעבר? כדי להבין את האירוע צריך ללכת אחורה. ויכוחים קולניים וצעקות רמות תמיד היו בכנסת, וגם ח"כים פופוליסטים. מירי רגב הצטרפה לשורות הליכוד כבר ב־2009, ומה שעושה טלי גוטליב היום הוא חיקוי די נאמן לסערות שחוללה רגב לפני עשור.
יריב לוין | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
ואולם בעבר היו אלו יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. בשלב מסוים הפך הפופוליזם מתופעת שוליים לתת־תרבות שהגדירה מחדש את הליכוד. זה קרה לפני כעשור, שילוב בין רוח התקופה שהמאפיין הבולט שלה בזירה העולמית הוא טראמפ שנישא לשלטון ב־2016 על גלי קמפיין פופוליסטי, ובין תקלה פוליטית שחולל נתניהו בליכוד ב־2015.
שורשי אותה תקלה נעוצים בכלל ב־2013. 128 מועמדים התמודדו אז בפריימריז, השקיעו משאבים ומאמצים, והתחרות הייתה קשה. הקערה התהפכה בדקה התשעים, כשנתניהו חתם על הסכם מול ליברמן ושיבץ את המועמדים שלו בשיטת הריץ'־רץ'. מועמדים רציניים שהתברגו גבוה נדחו, וחוו שבר אמון גדול. ב־2015 היו שוב בחירות מוקדמות, אבל הפעם ניגשו רק 70 מתמודדים, רובם לא בדיוק "סוגה עילית". המועמדים המאוכזבים מהסיבוב הקודם לא האמינו לנתניהו, וחששו שגם הפעם הוא יסגור דיל פוליטי ברגע האחרון. על משבצת הצעירים התמודדו למשל אורן חזן ושי מלכה, מקורבו של משה פייגלין. נתניהו לא רצה את חזן ולא את מלכה, וניסה לעודד פעילים מוכשרים ובולטים להתמודד על המשבצת. כולם חשבו שהיא לא ריאלית, ואף אחד לא ניגש. כך קיבלנו את אורן חזן, שלקח את הפופוליזם לקצה ביזארי, לצד שורת ח"כים חדשים עם אטרקטיביות גבוהה לתוכניות ריאליטי.
נתניהו הישן היה פרנואיד פוליטי, אבל הקפיד לשלב מפלגות מרכז בקואליציות שלו ולשמור על כבודם של השופטים ושל הפקידות הבכירה. נתניהו החדש ראה את העלייה המטאורית של טראמפ והבין שיש פה מתכון מנצח: במקום לפנות למרכז במסרים מתונים ולגייס אותו, אפשר לשלהב את הבייס תוך מחיקת המרכז והשמאל.
חשוב לציין שהימין לא המציא את השיטה אלא אימץ אותה מהשמאל. כשלשמאל הישראלי היה כוח הוא תמיד מיצה אותו עד תום. שיקולי אחדות וסולידריות לרוב לא נספרו אצלו. אלא שהייבוא הימני לא רק קיטב והרחיק את השבטים הישראליים זה מזה, אלא גם רמס על הדרך את הסטנדרטים של השירות הציבורי ואת האיכות של המדיניות הציבורית. הלסת נשמטת שוב ושוב מול הצעות חוק של ח"כים בליכוד, המתחפשות ל"ימין" אך משקפות רמה מקצועית ירודה וחוסר הבנה מוחלט בבעיות של המערכת הציבורית.
בעיה נוספת שחוזרת לנתניהו כמו בומרנג, היא שלפופוליסטים אין משמעת. אם דיברנו על גוטליב נזכיר את התעקשותה להתמודד על מקום בוועדה לבחירת שופטים, מה שאפשר לאופוזיציה להביס את הקואליציה ולהכניס את קארין אלהרר מיש עתיד. בלי המהלך הזה, הימין היה הרבה פחות סובל מהוועדה.
הגולם מזמן קם על יוצרו אבל נתניהו לא נוקף אצבע כדי לשנות משהו. הוא מקבל את הקיטוב כשפה המדוברת בימינו. הפופוליסטים נוסקים בפריימריז, והתוכניות הצעקניות בטלוויזיה גורפות רייטינג. על הרקע הזה, התגובה המפתיעה של לוין שווה התייחסות. במקום גיבוי, במקום הסבר מתפתל ועוד ניסיון להאשים את השמאל או את בית המשפט או את התקשורת, נשמע קול אחר.
לוין לא הזכיר את נתניהו שבזכותו גוטליב הגיעה לאן שהגיעה, לא גינה את הפופוליזם ולא הסתבך עם השיטה. זו לא הייתה אידיאולוגיה שנחצתה אלא סיבולת שפקעה. מה הלאה? אולי כלום. אבל אולי אולי, אם עוד אנשים ייזכרו בנשמת האדם ובאפשרותו לבחור בחיים שאינם מבוססים רק על אינסטינקטים הישרדותיים, משהו יתחיל להשתנות פה.