השבוע קראתי את פסק הדין הארוך בעניינם של יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב ממכינת בני ציון, שהורשעו בעקבות האסון הכבד של השיטפון בנחל צפית ב־2018, שגבה את חייהם של עשרה חניכים לעתיד של המכינה.
מדובר בטרגדיה של ממש. מצד אחד החניכים ומשפחותיהם, ששילמו את המחיר הנורא מכול, ומצד שני יובל ואביב, שייכנסו לכלא לכמה שנים, אף שגם השופט יובל ליבדרו מכיר בכך שמדובר באנשים ראויים, בוודאי ללא כוונה רעה, שלא היו מודעים לסכנה שבטיול בנחל.
"הנאשמים והעדים כולם הם אנשים נורמטיביים, שלא רגילים לבוא בשעריו של בית המשפט", כתב השופט. את יובל תיאר כ"מנהל קפדן ורציני", ש"באופן כללי הקפיד בנושאי בטיחות" ודאג ל"תוכניות ונהלים מובנים, לעיתים תוך ירידה לפרטי הפרטים של העניין ועריכת תחקורים". על אביב כתב שמדובר ב"בחור רציני, יסודי, קפדן וזהיר".
הכי מעניין
יובל אף נתן הנחיות כלליות ומחמירות לבטיחות בנוגע לשיטפונות, שחלקן היו כתובות וחלקן בעל פה, וערך ישיבות בנוגע לטיול האמור, שבהן הוסכם על כמה מתווים למקרה גשם. לו היו הנחיותיו נשמרות, האסון היה נמנע. אביב, שהחליט על המסלול בשטח, נסמך על מידע מרגיע ביחס לגשם ולשיטפונות בנחל שנמסר לו מגורמי מקצוע שאיתם בירר.
כוחות הצלה לאחר האסון בנחל צפית ב־2018 | צילום: הדס פרוש - פלאש 90
למרות האמור, שניהם הורשעו. הכיצד? ובכן, חוקית יש להבחין בין "המתה בקלות דעת" – שאותה דרשה הפרקליטות – לבין "גרימת מוות ברשלנות", הסעיף שלבסוף הורשעו בו.
המתה בקלות דעת דורשת, ראשית, שאדם יפעל ללא "מיומנות סבירה" או "זהירות סבירה"; השניים, קובע השופט, עומדים בתנאי. תנאי נוסף הוא קשר סיבתי לתוצאות; גם כאן השופט קובע שהתנאי מתמלא. אבל יש תנאי נוסף: "היסוד הנפשי", שדורש "מודעות לאפשרות הגרימה לתוצאת מותו של האדם", ולכך שבאופן מודע נלקח "סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאת המוות של האדם, מתוך תקווה להצליח למונעה".
כאן, אומר השופט, יש ספק סביר בדבר "היסוד ההכרתי בעניינם של שני הנאשמים". אפשר לראות את האסון כ"טעות (גדולה) בשיקול דעת". במילים אחרות, יש ספק אם יובל ואביב היו מודעים לסכנה – לי ברור שהם לא היו מודעים לה – ולכן אין להרשיעם ב"המתה בקלות דעת".
העניינים שונים בתכלית ביחס לעבירה הפחותה של "גרימת מוות ברשלנות". רשלנות לא דורשת מודעות, אלא נבחנת באופן נורמטיבי. השאלה כאן היא אם "אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות גרימת תוצאת מותם של המנוחים". בלשון בית המשפט העליון: "המתה בקלות דעת כוללת נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר... בעוד גרימת מוות ברשלנות כוללת נטילה בלתי מודעת של הסיכון הבלתי סביר, מקום שאדם סביר כן היה מודע לאותו סיכון".
במילים אחרות, כפי שכותב השופט ליבדרו, "המבחן איננו אם הנאשם היה מודע בפועל... אלא האם צריך היה להיות מודע". לכן חוסר המודעות לסכנה לא מזכה את יובל ואביב מעבירת הרשלנות, שכן "אדם מן היישוב או מנהל מכינה... או מנהל חינוכי במכינה... יכול וצריך היה בנסיבות העניין להיות מודע לכך".
זהו אם כן יסוד ההרשעה. העובדה שהייתה ליובל ולאביב "קונספציה" לגבי שיטפונות לא עוזרת להם, כמו גם העובדה שהיו גורמי מקצוע שהרגיעו אותם, או שהם אנשי חינוך ציוניים ומסורים, ואפילו שלא היו מודעים לסכנה. במבחן "האדם מן היישוב" הם לקחו סיכון מיותר, ובכך הופכת אחריותם לאשמה פלילית של גרימת מוות ברשלנות.
פסק הדין ארוך אומנם הרבה מעבר לצורך, אבל נכתב באופן מורכב וזהיר, מתוך שיקול דעת ניכר. באופן בלתי נמנע כמעט, הוא העלה אצלי שאלות קשות בהקשר אחר: הקשר בין אחריות לאשמה בצה"ל, בכל הכרוך באסונות כתוצאה מ"קלות דעת" ו"רשלנות" פיקודית. הדברים הבאים אינם פשוטים לקריאה, אבל ההשוואה זועקת מן הכתוב, וראוי לדון בה.
נפתח בצד הטכני, שבמידה רבה נוגע בלב העניין. נניח שאירוע דומה של "גרימת מוות ברשלנות" היה קורה בפעילות מבצעית בעזה או לבנון בזמן המלחמה. מפקד שולח את חייליו לפעילות מסוכנת בלי דאגה מספיקה לבטיחותם, בלי הצדקה מבצעית, ומתוך שיקול דעת לא סביר בעליל – וקורה אסון. מה היו התוצאות?
ובכן, המפקדים האחראים ומקבלי ההחלטה, נניח המח"ט והסמח"ט, היו המתחקרים הראשיים של האירוע, והיו כותבים על עצמם בעצמם את התחקיר המבצעי. התחקיר הזה לא היה מופץ החוצה, אלא עובר בצבא תהליך עריכה, ורק אחרי חודשים ארוכים, כגרסה מסוננת ואפילו משוכתבת שמאושרת ברמת הרמטכ"ל, הוא היה מגיע למשפחות. מעבר לזה, כמעט בוודאות לא הייתה נפתחת חקירה או בדיקה.
בעוד החיים של יובל ואביב השתנו מהקצה אל הקצה ביום של האסון, וכמקבלי ההחלטות האחראים הם מאז ועד עתה תחת חקירה ומשפט פלילי, וכעת נשלחים לבית הסוהר, המקבילים להם בצבא היו מפנים כמה שעות מפעילותם כדי לכתוב את התחקיר, שבו הם מצדיקים את קבלת ההחלטות שלהם. לא רק שהתחקיר יזכה אותם מאשמה, אלא יחד איתו האירוע עובר מבחינתם מהעולם. ולא רק שהאסון מאחוריהם, יש סיכוי לא רע שהם יזכו לקידום בתפקיד הבא. במקום ענישה, יעניקו להם גמול.
ניקח כדוגמה היפותטית מפקד שמורה לחייליו, בלי שום צורך מבצעי, ללכת בנתיב שידוע כמסוכן כשיש נתיב בטוח; או לא מספק להם קסדות ואפודי מגן שבהישג ידו; או מסרב לשנות שיטת פעולה מסכנת חיים בשיטה קיימת אחרת. במקרה של אסון, לו זה היה קורה לאזרח או אפילו למפקד באימון, הייתה נפתחת חקירה חיצונית. בסביבה מבצעית במלחמה, גם כשההחלטות מתקבלות בלי לחץ קרב, הוא יכתוב את התחקיר בעצמו וימשיך כאילו כלום.
למרבה החומרה והצער, הטענה הזו איננה תאורטית. אני מכיר כמה תקריות עם אבדות קשות שלכל הפחות עומדות בכל תנאי החוק ל"גרימת מוות ברשלנות", כלומר, אירועים צבאיים שבהם התקבלו החלטות מסכנות חיים לא מוצדקות, לא בתוך לחץ קרב או במצב של סיכון חיים בהול, ובלי עמידה בדרישות בטיחות בסיסיות. אין אדם סביר ביישוב, או איש צבא מקצועי נטול פניות, שלא יראה בהן נטילת סיכון מיותרת ורשלנית שעלתה בחיי אדם.
יובל כאהן. | צילום: מתוך אתר המכינה
יתר על כן, חלק מאותן החלטות, שהובילו לאבדות קשות, עשויות ליפול תחת העבירה החמורה יותר של "המתה בקלות דעת", מפני שהן התקבלו מתוך ידיעה ברורה של הסיכון הלא מוצדק, כך שהן עומדות בתנאי שאותו מפקד "נטל במודע סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאת המוות של האדם, מתוך תקווה להצליח למונעה".
האבסורד הוא שכל עוד מדובר בסביבת מלחמה מבצעית, אין שום מנגנון בדיקה חיצוני, ודאי שלא ענישה. באסון באימון – יש, כשהנפגעים אינם חיילים – יש, אבל במלחמה, כשהנפגעים הם לוחמים – אין. הנורמה היא שאין בקרה ופיקוח על רשלנות פיקודית. לכן גם הציבור לא שומע על המקרים הללו.
ההתקדמות המורכבת בחקר האמת במקרה נחל צפית התאפשרה רק משום שהעדים המרכזיים נחקרו על ידי גורם חיצוני ובאזהרה. לכן הם ניסו להיצמד לאמת (לפחות כאשר היא לא מרשיעה אותם), והתקבל פסיפס עדויות וראיות מורכב שאפשר לנתח, לברר, לעמת ולהצליב, כדי לבנות תמונה מציאותית. ההפך הגמור קורה בצבא. המתחקר הראשי הוא המפקד של העדים והאחראי הראשי למחדל. כך כמעט בלתי אפשרי להגיע לאמת, לבחון את האחראים, ולהפיק לקחים – כולל פרסונליים.
המחיר וההשלכות הארגוניות והביצועיות של הפרקטיקה הפסולה הזו עצומים. כך אובדת באופן כמעט מלא היכולת להגיע לאמת ולתחקר את האירועים הללו, כך אובדים נורמות בסיסיות ומסדים מקצועיים של פיקוד, כך מתקדמים מפקדים לא ראויים, וכך מתאפשרת רשלנות מסוכנת שמחירה כבד מנשוא. ובמצב שבו לעולם אין חקירה, התחקור תמיד עצמי ואף פעם אין אשמה, הרשלנות והכזב מתומרצים והופכים לנורמה.
באפלת הצנזורה
כאמור, זו לא תיאוריה: לא רק שהיו בפועל מקרים שבוודאי ראויים לבדיקה ולחקירה, אלא שהמפקדים הרלוונטיים לא ניזוקו בשל רשלנותם ותוצאותיה הקשות. להפך, חלקם כבר קודמו, חלקם נמצאים ברשימות הקידומים, ואחרים ממתינים על הקווים לרשימות הבאות. שום אחריות פיקודית לא הפכה לאשמה.
מובן מאליו שיש משקל רב לטענת־הנגד שלפיה במלחמה יש סיכון מובנה, יש אויב שעושה הכול כדי לפגוע בך, ולפעמים הוא יצליח. מכיוון שהמלחמה רוויה מראש בסיכון, אי אפשר לצפות שתתנהל לפי כללי המשחק האזרחיים. לכן לא רצוי ולא מועיל להפוך את תהליך קבלת ההחלטות המבצעי לפלילי. כך גם מתקבל "אפקט מצנן", ואיש לא ירצה להיות מפקד.
הטענות הללו ראויות ונכונות. בהחלט לא רצוי להפוך אירועים מבצעיים למשפטיים, ואחריות פיקודית לבעיה פלילית – גם אם אנו עושים זאת בהקשרים צבאיים אחרים (סוגיה שראויה לדיון נפרד). עדיין, המצב ההופכי, שבו צה"ל מסרב כליל להכיר בכך שיש במלחמה מפקדים שהפגינו רשלנות פיקודית מסוכנת וגרמו לאסון, גם הוא רע ומזיק בתכלית.
פעולות החילוץ בנחל צפית. | צילום: AFP
אין ספק שבמלחמה יש הפתעות ותקלות וטעויות, וחיילים רבים נפגעים שלא כתוצאה מרשלנות פיקודית. מוסכם גם שיש מעין תחום אפור רחב במיוחד בשיקול הדעת הפיקודי, שנובע מפעילות האויב ואי הוודאות המובנית במלחמה. הבעיה היא שבצה"ל התחום האפור הפך לחזות הכול. מבחינתו, ברגע שמדובר בפעולה שחוסה תחת הכותרת המבצעית של מלחמה, הכול אפור.
זה לא סביר, זה לא מקצועי, וזה לא מגיע לחיילים. דווקא בגלל הסיכון הגבוה של המלחמה, תפקיד מרכזי של מפקד הוא למזער את הסיכון ככל האפשר – לא להגדיל אותו! זוהי אמת מקצועית יסודית ואחד המבחנים המקצועיים החשובים ביותר בפיקוד קרבי. אבל בצבא היבשה כאילו השתרשה הנורמה האבסורדית, ההפוכה בתכלית: יש סיכון מובנה במלחמה, ולכן אין בעיה שמפקדים ישיתו על החיילים סיכונים לא סבירים נוספים. אם הכול אפור, אף פעם אין רשלנות.
מכיוון שהטעות המקצועית והארגונית הזו הפכה לנורמה, היא התפשטה בכל הצבא, מלמטה ועד למעלה, והפכה את האחריות – שלעולם לא תהפוך לאשמה – למילה ריקה.
בקצה התחתון של הנורמה הזו נמצאים חיילים לא מצוידים כראוי ולא מאומנים כראוי, במשימות מסוכנות בלי צורך מבצעי ממשי. בקצה העליון הבעיה חמורה לא פחות: אי אפשר לקרוא את פסק דין על אסון נחל צפית בלי להסיק שהאחראים הבכירים במערכת הביטחון למחדל 7 באוקטובר נושאים באשמה פלילית מובהקת. גם "המתה בקלות דעת", ובוודאי "גרימת מוות ברשלנות". הם עונים לכל דרישות החוק, אין להם תירוץ של מלחמה, והתשובות שלהם הרבה פחות טובות משל יובל ואביב. הם אשמים גם בעבירות נלוות שקשורות למקצוע הצבאי, חובות ופקודות שאותן לא ביצעו. באופן יחסי, אם יובל ואביב נענשו בשבע שנות מאסר, הם צריכים לקבל בערך אלף.
אבל שוב, בנוהל, החשודים תחקרו את עצמם, טיפלו בראיות ותדרכו עדים. רבים מהם מקודמים, והציבור לא חשוף לאמת אלא רק לקמפיין "השפעה" נוסח ההקלטות של אהרן חליוה שהתפרסמו לאחרונה. ההקלטות הללו מבהירות עד כמה, לו היה מדובר באזרח, הוא היה בסבירות ממשית מורשע ונכלא, אבל גם עד כמה ברור לו שאחריותו לא תתורגם לעולם לאשמה. וכמובן – גם הוא תחקר את עצמו.
אם כן, מצד אחד, אחריות פיקודית שאין לה משמעות מעשית היא הרסנית לצבא. מצד שני, פליליזציה של הפיקוד הצבאי גם היא תזיק. כולנו רוצים להבטיח שתמעט הרשלנות הפיקודית ככל האפשר ויימנעו כמה שיותר אסונות מיותרים. פתרון אחד הוא להקים מנגנון ביטחוני חיצוני, בהובלת בעלי ניסיון והבנה צבאיים, שיהיה חשוף לכלל התחקירים המבצעיים ויקבל סמכות וכלים מקבילים לאלה הפליליים. הם יחקרו באזהרה אירועים מבצעיים שעולה בהם חשד רלוונטי. רשלנות וקלות דעת ייענשו בהתאם לחומרתם, תפקוד ראוי יזכה לשבח.
מנגנון כזה הכרחי כדי להבטיח את איכות הפיקוד והביצוע, לקדם רק את הראויים לכך, ולוודא שחיי חיילינו אינם הפקר ושהמפקדים מפעילים שיקול דעת ראוי. אסור שמקבלי ההחלטות בצה"ל יוכלו לחסות תחת אפלת הצנזורה, תרבות שקר, ופרקטיקה של חקירה עצמית. שום דבר טוב לא יצא אי פעם מנורמות ארגוניות שכאלה.