למחצית השנייה של חודש אב יש מאפיינים עונתיים מובהקים: חצבים ראשונים מציצים מהאדמה, גבאי בתי הכנסת נערכים לחגים, ורן ארז מארגון המורים מאיים בשביתה.

לפני חודשיים מלאו לו 80, הרבה אחרי גיל הפרישה לגמלאות של עמיתיו למקצוע, ודאי בתחום ההתמחות המסוים שלו (חינוך גופני), אך הוא עדיין מחזיק בידיו את מפתחות בתי הספר התיכוניים. יותר נכון, את מפתחות ההשבתה.

שנת הלימודים הקודמת, תשפ"ה, נפתחה בגללו באיחור של שלושה שבועות. מלחמה, לא מלחמה, זה לא עניין אותו. בהסכם שנחתם אז עם האוצר הבטיח ארז להעניק שש שנים של "שקט תעשייתי". אפילו תלמיד בכיתה ב' יוכל להגיד לכם שמאז השנה שעברה לא חלפו שש שנים, אבל ארז סופר כנראה לפי בסיס אחר. יש לו דרישה מוזרה בעניין תשלום על שעות שהייה של המורים בבית. אולי יש בה שמץ של צדק תעסוקתי, הסכמי שכר הם עניין סבוך, אבל אין שמץ של דאגה להרחבת ההשכלה של התלמידים.

ארז, כהרגלו, מתעניין אך ורק במשכורות. הוא מעולם לא השבית את מערכת החינוך על רקע פדגוגי. אף פעם לא שמענו ממנו קובלנה על מצב הידע של צאצאינו באנגלית, בתנ"ך, בלשון או בהיסטוריה, מין טענה מהסוג של "איך אפשר להספיק ללמד אותם טריגונומטריה כשיש כל כך מעט שעות מתמטיקה בשבוע?".

גם עמיתתו מהסתדרות המורים, יפה בן־דוד, לא באה מעולם בטענות דומות, מתבקשות כל כך, אבל היא לפחות הכריזה בשבוע שעבר ש"זה לא הזמן להשבית את מערכת החינוך". אני חושש שארז לא הבין אותה. מבחינתו זה בדיוק הזמן להשבית את המערכת, דווקא בשבוע היחיד בשנה שבו יש עדיין לתלמידים חשק ללמוד, אחרי קיץ של בטלה. מפעל חייו הוא שביתה בחודש אלול.