שני אירועים חשובים הצטלבו בקיץ 2000: אהוד ברק כמעט הקים בקמפ־דיוויד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ובעפרה התקיימה עצרת חצי יובל להקמת היישוב. הנהגת עפרה התחבטה אם להזמין לאירוע גם את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

כשנתיים קודם לכן נרשמה התנגשות אידיאולוגית ופוליטית בין נתניהו ובין חוגי יש"ע על רקע הסכם וואי. זמן־מה אחר כך הוא הובס בבחירות, נטל חופשה מהפוליטיקה, והסתפק זמנית במעמד של אזרח מודאג. בראש הליכוד והאופוזיציה עמד יורשו אריאל שרון, ולכן היה ברור שאת שרון כן מזמינים לעצרת. בסוף הוחלט להזמין את שניהם. האחד נאם בתחילת הערב, השני בסוף.

מה ששרון אמר שם באותו יום, אף אחד בעפרה לא מסוגל היום לשחזר. את נאום נתניהו זוכרים גם זוכרים. הוא נחתם בבקשה להזמין אותו לחגיגת היובל, בעוד 25 שנה, בין השאר כדי לבדוק מה עלה בגורל עץ הארז שנטע באותו יום בחצר האולפנה. הקהל הגיב בתשואות. היה ברור שראש הממשלה לשעבר מביע בכך משאלה לסיכול תוכניות ברק לחלוקת הארץ. ברק אומנם הבטיח בעבר שעפרה תישאר לעד בריבונות ישראל, אבל בבחירות 99' הוא גם נשבע אמונים לירושלים, ובקמפ־דיוויד הסכים למסור לערפאת אפילו את הר הבית. ברוך השם, ערפאת סירב לקבל. 

בסרטון מהעצרת בקיץ 2000 אפשר לראות שמאבטח אחד בלבד התלווה אז לנתניהו בעלותו לבמה. השבוע, כשהוא הגיע להצטלם למרגלות הארז הענק ולהיוועד עם זקני המקום ועם צעירי מועצת יש"ע, הוצפה עפרה במאבטחים ובניידות. עצרת היובל תתקיים רק בשבוע הבא, ומטעמי אבטחה נתניהו לא ישתתף בה, אך לשני הצדדים היה חשוב להיפגש לקראתה בעפרה. אם לא באמפיתיאטרון הגדול בחוץ, קבל עם ועולם, אז לפחות באחת הכיתות באולפנה. היה טיפה צפוף שם, המזגן בקושי הורגש, אבל האווירה הייתה חמימה, ולא רק בגלל הטמפרטורה. מאז נאום "הרבה אלוני מורה" של בגין אני לא זוכר מפגש כה לבבי בין מתנחלים לראש ממשלה בישראל. השכנים הוותיקים שלי הצליחו להפתיע אותי.

קרבת הלבבות בין המארחים לאורח השכיחה את משקעי העבר. חיה עציון, שנמצאת בעפרה מהיום הראשון, נבחרה לשאת נאום קצר בשם המארחים. היא הזכירה את החטופים, הפצירה בנתניהו לפעול לאיחוי הקרע בעם, ציטטה את בקשת הנכד הטנקיסט שלה בעזה להמשיך "עד הניצחון", וכמובן השמיעה דברי ברכה. "נבחרת על ידי העם", אמרה נרגשות, "נשלחת משמיים להנהיג את עמנו בימים סוערים אלה. עול כבד וגורלי מונח על כתפיך. אנו מתפללים עִמך לברכת צור ישראל, לישועה ולגאולה". 

חיוך דק של קורת רוח נמתח על פני נתניהו לכל אורך המפגש. הוא שיתף את הנוכחים בחוויית הטיסה שלו זה עתה בשמי בית־אל, והזכיר כיצד בעבר "נאלצתי לחתוך שם כמה בתים", בגלל בג"ץ. אחר כך הדגיש שבמקום הבתים צמחו "מגדלים". מבחינתו הם משל לטיב יחסיו ההיסטוריים עם המתנחלים, ובעיקר תשובה למאוויי הריבונות העכשוויים שלהם: בסבלנות‚ בדרכי שלי, אני מגיע בסוף אל היעד המשותף. "אנחנו שותפים לדרך ושותפים ליעד", אמר מפורשות, "לא תמיד אני יכול לספר כל מה שאנחנו עושים, כולל בימים אלה. הרבה פעמים רואים (רק) בדיעבד את הנתיב שבחרתי להוביל בו, אבל הדרך מתחוורת כשרואים מניין באנו, לאן הגענו, וכשברור לאן אנחנו הולכים".

לאן הולכים? מנקודת התצפית בעפרה זה אכן ברור, להמשך תנופת ההתנחלות. כרגע גם די ברור עם מי הולכים: עם נתניהו, שוב עם נתניהו. זה אכן מדהים שמנהיג כה ותיק, בן 75, ממשיך להיות המועמד היחיד של המחנה הלאומי להנהגת המדינה, ומפליא שבעתיים לנוכח אירועי אוקטובר 23', אבל לנתניהו אין מתחרים על הנהגת המחנה, פשוט אין. איש לא קורא עליו תיגר מימין, רק משמאל או מכיוון בנט, שפוזל בעיקר לרל"ביסטים במרכז. כל עוד מצב בריאותו יאפשר זאת (הוא נראה מצוין), אין ספק שימשיך לעמוד בראש. יש לו קואליציה בעייתית כל כך, עתירת פרובוקטורים ושיגעונות, אך יש גם סגולה נדירה: יכולת השרידות שלו על אף נחשולי העוינות מבית ובחוץ. עמידתו במבחן החוסן המפרך הזה, ולא רק הישגיו הגדולים לאחרונה בחזיתות איראן ולבנון, קוסמת מאוד למתנחלים ותיקים, זאבי קרבות, שבשעתם לא היססו להתעמת עם בגין, עם שרון, אפילו עם שמיר, והמון פעמים עם נתניהו עצמו. הם משוכנעים שהשנאה התהומית כלפיו במרחבי קפלן ובאולפנים היא מהדורה עדכנית של שנאת השמאל הנצחית כלפיהם, ולכן מתייצבים מחדש לימינו, תנועת מחאה שקטה ונחרצת נגד המרדף הצווחני אחריו במחוזות רל"ב.

"והא־לוהים יבקש את נרדף", אמר קהלת. גם המתנחלים מבקשים. אולי זה לא יספיק לנתניהו בבחירות הקרובות, ומי בכלל יודע מה יקרה בינתיים, אך בסביבתו השתעשעו השבוע באפשרות שהוא יגיע לעפרה כראש ממשלה גם לעצרת ה־75.