במשך חמישים שנה ויום אחד שימש אלי זעירא כשק חבטות לאומי. ממחדל אוקטובר 73' ועד מחדל אוקטובר 23' נחשב ראש אמ"ן לשעבר לאשם העיקרי בהפתעת מלחמת יום הכיפורים, אבי הקונספציה ההיא, כביכול. אבל בינתיים הונח לו, כי הציבור מצא שק חבטות טרי, היישר מהניילונים: אהרן חליווה, ראש אמ"ן בשמחת תורה תשפ"ד. 

חליווה ספג אש וגפרית עוד לפני שפתח את הפה. פרסום ההקלטות שלו בחדשות 12, לפני שבוע, רק הגביר את העוינות הכללית כלפיו. ימין ושמאל כעסו מאוד. עם ישראל ממשיך לראות בו את האשם הבכיר ביותר במערכת הביטחון לאסון 23'. מאז ומתמיד נהוג כאן לפשט מחדלים קיבוציים ולתעל את הזעם והתסכול אל שעיר בודד לעזאזל או לכל היותר אל קומץ שעירים. זהו גם מקור הכמיהה הנרחבת לוועדת חקירה ממלכתית. האזרח הפשוט מקווה שהיא תמצא כמה אשמים, תתיז את ראשם בלב העיר, ותאפשר לו לחזור לשגרה בלב קל. בחמישים השנים הבאות נוכל להאשים אותם, ורק אותם, במה שקרה, עד שנמצא שעיר חדש, וחוזר חלילה. רובנו נמשיך להאמין שגורל ישראל נחרץ באותה התייעצות מטכ"לית מפורסמת בשלוש וחצי לפנות בוקר, ולא עוד הרבה זמן קודם לכן, בשלל זירות, לא רק הצבאיות.

הרי גם לזירה האזרחית היה חלק נכבד בהשתלשלות העניינים שהובילה לאסון. משני צידי המתרס של הרפורמה המשפטית הניחו שהשקט היחסי בגבולות מאפשר לנו להפנות את כל מעיינינו למלחמות פנימיות. מתנגדי הרפורמה פרסמו עצומות סירוב המוניות, ותומכי הרפורמה טענו שאפשר להסתדר גם בלי טייסים. שניהם גרמו ליחיא סינוואר להבין כי בשלו התנאים לתקיפת ישראל.

חליווה לא התכחש בהקלטות לחלקו הנכבד במחדל, אבל ניסה להסביר שאסור להתייחס לאסון ההוא כאל תאונה שנגרמה עקב רשלנות של נהגים בודדים. "זה עניין עמוק", הוא נשמע אומר, "מדינת ישראל כבתה". לצד הסתייגות מאופן ההתנסחות של האיש וממנגינת דבריו, אפשר לאמץ את ניתוח המצב שלו. אכן, זה עניין עמוק, עמוק מאוד, בקנה מידה לאומי. בכירי המטכ"ל ישבו ליד ההגה, אבל תוכנת הניווט הכושלת שהובילה לתהום הייתה בקונצנזוס.

רוב העם היושב בציון תמך במדיניות ההכלה הזכורה כעת לדיראון. במשך עשרות שנים לא התקהלו בכיכר העיר יותר מחמש־מאות איש שדרשו לכבוש את עזה לפני שהיא תכבוש אותנו. אגב, גם לא כדי לתבוע את סכירת זרם הדולרים מקטאר לחמאס. כשהדרג המדיני לדורותיו התנזר מיציאה למלחמת מנע נגד האויב בעזה, הוא מילא אחר הנחיית הדרג העממי. גם הדרג הצבאי התאים את עקרונות ההתנהלות המבצעית והמודיעינית מול חמאס לרצון הציבור. רוב אזרחי ישראל ומומחי הביטחון האמינו שאפשר להשגיח על עזה מבחוץ, כמעט אך ורק מבחוץ. חליווה, פינקלמן, הרצי הלוי ורונן בר פעלו בהתאם. לא היה להם מנדט לפעול אחרת. לפיכך זה היה רק עניין של זמן או מזל עד להתרחשות תקלה מודיעינית שתטרוף את כל הקלפים. ב־7 באוקטובר אזל המזל.  

בשבוע שבו רבבות אזרחים הפגינו למעשה בתל־אביב בעד הסתלקות מעזה, וזכו לאהדה תקשורתית עצומה, אולי אין צורך להשחית על כך מילים. באולפנים לעגו לטענת מתנגדי עסקת החטופים שהסתלקות כזו תמיט עלינו 7 באוקטובר חדש. מצד אחד מתעבים שם את חליווה היהיר שלא הצליח לשמור עלינו מקווי 6 באוקטובר, מצד שני טוענים בלהט שאין מניעה להחזיר את צה"ל לאותם קווים בדיוק, ובעצם גם לאותם תנאים מודיעיניים, בלי יומינט ובלי פרימטר ובלי פילדלפי.

"האיש שטועה הכי הרבה באמ"ן זה אני", אמר האלוף חליווה בכנס של היערכות אגף המודיעין ל־2023. "אלה שיבואו אחרינו, בוודאי ילמדו מטעויותינו אנו", העריך הרמטכ"ל הלוי באירוע אחר של האגף, כחודש לפני המלחמה. כבר עכשיו מותר להטיל בכך ספק. לא למדנו הרבה מהטעויות של מטכ"ל 23', רק באנו איתו חשבון.