במונחים צבאיים, "קו התקדמות" נועד לייצר סדר ויכולת שליטה במבצע. הכוחות מתקדמים עד לנקודה מסוימת, עוצרים, מדווחים שהגיעו, מתייצבים, בודקים את מצב הכוחות ומבצעים הערכת מצב מחודשת, ורק לפיה מחליטים אם אפשר להמשיך קדימה, לעצור או לשנות כיוון - בהתאם לפקודות ולניתוח המצב בשטח. נדמה שבחודשים האחרונים ראש הממשלה בנימין נתניהו אימץ את המודל הזה - לא כאסטרטגיה מבצעית, אלא כמדיניות ניהול המשבר מול חמאס.

כך, גיוס המילואים למבצע המתוכנן, שעליהם דווח במספרים שונים שנעים בין 50 אלף לגיוס מלא של 300 אלף מילואימניקים, הוא חלק מהמשחק שמנהל נתניהו מול חמאס: לבחון את התגובה, לייצר איום מרומז על כניסה קרובה לכיבוש עזה עם סד"כ משתנה, ולראות האם תחת הלחץ הזה הארגון ייאות לשוב לשולחן המשא ומתן. אפילו התאריך שצף - 7 באוקטובר 2025 - טעון בסמליות רבה, אבל בפועל נועד גם לשמש כלי מדיני: מעין "שעון חול" שנועד להפעיל לחץ על הצד השני.

הבעיה היא שבניגוד לחיילים בשטח, שמקבלים פקודה להתייצב עד קו מסוים ולהמתין, הציבור הישראלי איננו יחידה צבאית. החברה הישראלית דורשת ודאות: לדעת מה מצבו של בן משפחה בשבי, להבין לכמה זמן תימשך המלחמה, האם ייקראו למילואים נוספים, והאם חמאס יובס או יישאר על כנו. במקום תשובות ברורות, הציבור נחשף למבול של הדלפות, תאריכים סותרים וספינים תקשורתיים, שאמנם מכוונים לחמאס, אך משפיעים לא פחות גם עליו.

הביקורת על נתניהו מימין, למשל מפי בצלאל סמוטריץ', נוגעת בדיוק לנקודה הזו. לשיטתם, ההכרעה הצבאית בעזה היא מטרה בפני עצמה, ולמרות שמרכבות גדעון נועד להפעיל לחץ צבאי כדי להשיב את חמאס לשולחן המשא ומתן, בסופו של דבר זה לא עבד, ולכן לשיטתו יש להגדיר את המטרה והאמצעי בצורה ברורה, לפני שמתחילים בגיוס נרחב.

מעבר לביקורת הפוליטית, יש כאן בעיה רחבה יותר: הציבור בישראל לא מוכן לשמש שחקן במשחקי מוחות מול חמאס. עבורו לא מדובר בלוח שחמט, אלא במציאות יומיומית, בה הוא מתמודד עם המניפולציות של ארגון הטרור על מצב החטופים, 40 רקטות שנורות מדי חודש לעוטף עם אחוזי יירוט לא מלאים, עדכון שני בחצי שנה של גרף המילואים, ועומס בלתי נסבל על העורף. הציבור מצפה לשתי אופציות ברורות: או שנכנסים לעזה ומכריעים, או שמפסיקים עכשיו. מה שאין לו סבלנות אליו – זה עוד שלב ביניים, עוד קו התקדמות דמיוני, ועוד סבב של המתנה מורטת עצבים לראות אם הצד השני ישתכנע לחזור לשיחות.

בימים האחרונים דווח בכלי תקשורת ערבים שחמאס הביע נכונות לשוב למשא ומתן על עסקה חלקית, ובהתאם לכך גם נתניהו, שבשבוע שעבר תמך נחרצות בעד עסקה כוללת, שב לתמוך גם בעסקה בה משוחררים רק מחצית מהחטופים. נתניהו אולי רואה את עצמו כמי שמנהל את המשבר בזהירות ובחוכמה, צעד אחר צעד, אבל עבור האזרחים המציאות הזאת מרגישה כמו חוסר החלטה מתמשך שמייצר יותר סימני שאלה מתשובות. במצב כזה, גם "קו ההתקדמות" הבא עלול להיראות לא כצעד קדימה – אלא כדריכה במקום.