אני מודה לעדי מינץ ולרב אייל רזניקוביץ על הערותיהם ותגובותיהם החשובות, ושמח בדיון שנוצר סביב סוגיה בוערת זו. ברור לי שהפתרונות שהצעתי חלקיים וחסרים, אך כיוון שגם החולקים עלי מודים בקיומה וחומרתה של הבעיה, הרי שאין אנו בני חורין להיבטל הימנה, ועלינו להציע עוד דרכים ופתרונות להתמודדות עימה.

אני מקבל באהבה את דברי התוכחה הנכונים של שני המגיבים, ומבקש סליחה ממי שפגעתי בהם בדבריי, שמהם השתמע פקפוק או זלזול באלו הבוחרים לעסוק בחינוך. אני מקווה שהעובדה שאני ורעייתי בחרנו שנינו לעסוק בחינוך, תעמוד לי כמליצת יושר בפני אלו שפגעתי בהם.

הצטערתי לקרוא את ההערה הטוענת שמיעוט הפונים לעיסוק ברבנות ובחינוך בחוגי הציונות הדתית נובע מפחיתות בחשיבותו של ערך לימוד התורה. הדברים נראים בעיניי כהפנמה שגויה של האידיאל החרדי של "תורה לשמה", כפי שהתגלם בעולם הישיבות הליטאי – אידיאל הרואה בעצם לימוד התורה כדלק המקיים את העולם. דומני שאת מאמרי חז"ל הרבים העוסקים בחשיבותה של התורה לקיומו של העולם יש לפרש על קיום התורה בפועל, על היותה כוח מניע של כלל חיי המעשה ומחולל הזהות המרכזי של עם ישראל, ולא רק על הפעולה המצומצמת של בחורי הישיבות השקועים בהוויות אביי ורבא או מעיינים בקושיות המנחת חינוך.  

תמצית ההוויה והתפיסה של ההשקפה הציונית־דתית, בשונה מאחותה החרדית, הוא בכך שאין אנו רואים בבחור העוזב את הישיבה כדי לעסוק ברפואה או בהנדסה, כמי ש"עזב את עולם התורה" מתוך אי הכרה בחשיבותה חלילה – אלא כמי שיחיה, יעשה ויפעל בעולם על פי אותה תורה. בדיוק כשם שאין אנו רואים בגיוס לצבא סתירה לערך לימוד התורה אלא חלק מהותי ומשמעותי ממנו.

אגב, זה מספר שנים בוחר החמ"ד בכל שנה דמות שנתית שתהווה מופת לתלמידים ולתלמידות, אך שגיאה גדולה בעיניי היא שבכל שנה הדמות הנבחרת היא דווקא דמות רבנית. מעיקרי אמונתנו שגם בתחומי עיסוק אחרים ישנם בני תורה מלכתחילה ולא רק בדיעבד ובדוחק, וגם בהם יש לראות דמויות מופת הראויות לחיקוי.

לצד הדגל החרדי־ליטאי שהשתלט משום מה על בתי המדרש שלנו, שעליו מתנוסס הכיתוב "תורה לשמה", והרואה פחיתות וחיסרון בכל מה שאינו לימוד תורה בטהרתו, ראוי להוסיף דגלים נוספים – כזה שמתנוסס עליו הכיתוב "אליבא דהלכתא", ברוח הישיבות הספרדיות שביקשו לימוד תורה המביא לידי מעשה, וכזה שמבקש "תורת חיים", שעיקר מקומה ופעולתה דווקא מחוץ לבית המדרש.

חלק מהקושי לגייס מחנכים ורבנים למשנתה של הציונות הדתית, קשור במישרין או בעקיפין לשגיאה העקרונית הזו, שתופסת את עצמה כפשרה פושרת שאינה מגיעה למעלת ה"התמסרות" החרדית לתורה, במקום לראות את דרכה כאמת ברורה ונהירה.

איני מתקנא בבתי מדרש שרוב ככל בוגריהם פונים לרבנות וחינוך. תורתם של בתי מדרש אלו אינה תורת חיים, והעולם אינו יכול להתקיים על ידם. אך גם המציאות ההפוכה, שבה מתקשים למצוא מחנכים ורבנים, מסוכנת מאוד. התיקון הדרוש והדחוף לא יגיע מאיבוד המצפן או מטשטוש עיקרי אמונתנו.