השאלה אם ההתנתקות הובילה לטבח 7 באוקטובר עמדה באוויר בדיונים רבים ב־22 החודשים האחרונים. רבים רואים בה שאלה רטורית לשני הכיוונים, אך למעשה היא טומנת בחובה שאלה גדולה יותר: איך המעשים שלנו משפיעים על המציאות?
לשאלה הזו יש עשרות גרסאות במלחמה הנוכחית: האם שחרור יחיא סינוואר בעסקת שליט אכן הוביל לטבח שיזם? האם הרציחות של ברוך מזרחי הי"ד, של שלושת הנערים ושל נרצחים רבים אחרים בידי משוחררי עסקת שליט לא היו קורות אלמלא העסקה? האם הפסקות האש והסיוע ההומניטרי לרצועה נתנו מרחב וארכה למחבלי חמאס, אפשרו להם להתרענן, להתחמש ולהרוג יותר חיילי צה"ל? האם שחרור סיטונאי של מחבלים, נסיגה מעזה והשארת חמאס ברצועה בתמורה לשחרור חטופים שנותרו בידי ארגון הטרור אכן יובילו לחטיפות נוספות?
גם אם נרצה לצעוק "כן" בפה מלא על כל השאלות האלו, קשה להתעלם מרבים שחושבים ההפך.
הכי מעניין
במקום מגוריי היו בכל בוקר פקקים במחסום לכיוון ירושלים, כי גם בשעות השיא פעלו רק שתי עמדות בידוק. ראש המועצה דאז טען שזו החלטה של הצבא, שסובל ממחסור בכוח אדם. בבחירות התחייב יריבו לדאוג להפחתת העומס, וכשנבחר עמדות נוספות אכן נפתחו, והעומס במחסום פחת. על פניו, זו הצלחה מסחררת של ראש המועצה החדש - אבל יש ממתנגדיו שעדיין טוענים שהסיבה להצל חה היא פשוטה: לצבא התפנה כוח אדם רלוונטי לנוכח היחלשות המלחמה. ייתכן ששני הצדדים צודקים.
ההתנתקות מגוש קטיף. | צילום: מרים צחי
בכלכלה יש טענה נפוצה: "מתאם אינו סיבתיות". העובדה ששני דברים קורים באופן מתואם אינה מעידה שאחד מהם גורם לאחר. לעיתים שניהם נובעים מגורם שלישי. כך למשל, התגברות השרפות לצד עלייה במכירות הגלידה: האם ריח השרפות מעורר את החשק לגלידה, או שמי שאכל גלידה חזקה עליו שיצית אש באזורו? לא. שתי התופעות נובעות מגורם שלישי, חום הקיץ. לפיכך, כדי להוכיח קשר בין גורם לתופעה לא מספיק להראות מתאם ביניהם, אלא יש להחזיק קבוצת ביקורת שבה כל התנאים זהים מלבד הגורם הנבחן.
קבוצת ביקורת אפשרית במחקר רפואי לאישור תרופה, אך במדיניות ציבורית היא עשויה להיות בלתי אפשרית. אין בעולם עוד מדינה כמותנו, עם עוד רצועת טרור כמו עזה, וממילא אין לנו אינדיקציה למה שהיה קורה לולא היינו מבצעים את ההתנתקות. כשאין הוכחות אנו נשארים רק עם היגיון בריא, שעובד אחרת אצל כל אחד מאיתנו.
אם לאפיין במשפט אחד את כל מכחישי הקשר בין הנסיגות, השחרורים והפסקות האש ובין המצב הנתון או העתידי, הייתי קוראת להם אנשי "המדינה צריכה להגן". לדבריהם, אחריות המדינה להגן עלינו מרקטות, מחטיפות (בארץ, ואולי גם בחו"ל), מדקירות בצמתים ומטבח נוסף – ואין שום קשר למה נעשה או לא נעשה.
עוד כתבות בנושא
אפשר לצאת מרצועת עזה כולה ואולי גם מיהודה ושומרון, לשחרר מחבלים רצחנים, להכניס סיוע לארגון הטרור חמאס כי זה "הומניטרי", לא להפריד בין המחבלים לאוכלוסייה כי זה "מזכיר תקופות אפלות", להסיר את ה"מצור" על עזה, להימנע מחיסול בכירי חמאס בגלל קרבה לאזרחים, לא לירות במי שמתקרב לגדר כי זה לא מוסרי, להקים מדינה פלסטינית בהובלת ארגון טרור כי זו זכות לאומית, ולפרק מחסומים בכבישים כי זו פגיעה בחופש התנועה. המדינה צריכה להגן עלינו. זה תפקידה, זו אחריותה, והיא צריכה לעשות את זה למרות הכול. ואם לא – היא נכשלה ואנחנו הופקרנו.
ובכל זאת, אנשי "המדינה צריכה להגן" מציינים מעשים שהובילו לטבח: מזוודות הכסף מקטאר שהעביר ראש הממשלה בנימין נתניהו לעזה (והם עדיין תומכים בסיוע שמגיע לידי חמאס), המצור הימי על הרצועה (לא התנתקנו באמת), ו"הפיכה משטרית" שתפסה את תשומת לב מקבלי ההחלטות (אבל המחאה? זה לא). כלומר לשיטתם, יש גורמים לטבח, אבל הם במקרה הצעדים שהם התנגדו להם מלכתחילה.
אז "איפה היית בהתנתקות", שואלת אותנו סדרת הדוקו מבית כאן 11, ונראה שהתשובה ברורה: בדיוק במקום שהיינו בו עד עכשיו.