מבחינת ח"כ משה גפני, הבעיה הגדולה של העולם החרדי אינה האתאיזם החילוני אלא דווקא הציונות הדתית. "הם עושים לנו את הנזק הגדול ביותר", תקף אותה לאחרונה ח"כ גפני, "יש כאלה שגרועים מהחילונים". אכן, הבעיה של החרדים אינה החילוניות אלא הציונות הדתית.
הציונות החילונית מרדה במסורת משום שזו נותרה משותקת לנוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו,היא לא הייתה מסוגלת להתחדש. השמרנות של המסורת הוא סוד כוחה, אבל כשמגיע הזמן להתחדש היא נותרת מעצם מהותה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה. כך הופיעה המהפכה הציונית.
מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת, ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לרעיון הציוני. לולא ההתנגדות, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק.
הכי מעניין
ההתנגדות הזאת חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש: החרדיות. לולא ההתנגדות וההסתגרות של החרדים, לא היה נותר זכר חי למסורת ישראל. לולא העולם החרדי, גם הציונות הדתית בלבושה דאז - תנועת "המזרחי" - לא הייתה מחזיקה מעמד מול עוצמת המהפכה הציונית.
המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מהמסורת, אבל ככל שעבר הזמן, הניתוק וההתכחשות לה, לצד העירוב של רעיונות זרים, המעיטו את ההחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה הפך מאנטי־דתי לאנטי־ציוני ולאנטי־לאומי. העיתון הארץ וסדר היום שלו הם תוצאה מתבקשת של המרד הציוני במסורת.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק בישר תגובה שנייה של המסורת למהפכה הציונית: לא דחייה אלא בירור. את האידאות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר, אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. היום מתגייסים יהודים לצה"ל דווקא משום שהם שומרי תורה ומצוות. הם ממשיכי דרכו של הרב קוק, ובפועל רוב הציבור הסרוג.
רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, מדינה, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, והיום הם חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם. הציונות הדתית ירשה את ההתיישבות העובדת שהייתה נושאת הלפיד של האקטיביזם הציוני. חילופי המשמרות בהנהגה ההיסטורית והאידאית של תהליך שיבת ציון – עדיין לא הפוליטית – כמעט הושלמו. היום האקטיביזם הציוני יונק את מקורו מהתורה, מהמסורת עצמה. את התהליך הזה כינה הוגה הדעות שבתי בן־דב "המעגל הדיאלקטי" של שיבת ציון.
עוד כתבות בנושא
כל עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידאולוגית. הצורך לשמור על מסורת ישראל סיפק לעולם החרדי הצדקה ואנרגיות, ומילא אותו ביטחון ומשמעות. עכשיו, משערכי הציונות התבררו והפכו לחלק מהמסורת עצמה, כבר אין תפקיד היסטורי להתנגדות החרדית לציונות. היא סיימה את תפקידה, וממילא היא מתרוקנת מהמשמעות והחיוניות שלה, ונקלעת לסתירות בלתי אפשריות. ערכי הציונות כבר אינם מרד במסורת, אלא חלק ממנה. ההסתגרות החרדית, שהצדקתה הייתה במאבק למען המסורת, מוצאת את עצמה נאבקת בחוליה החדשה של המסורת עצמה. זוהי סתירה עצמית מניה וביה.
הציונות הדתית איננה רק יורשתה של ההתיישבות העובדת בנשיאת לפיד האקטיביזם הציוני, אלא גם יורשתו של העולם החרדי בנשיאת לפיד המסורת החיה. לכן היא בעיה תורנית בלתי אפשרית לאידאולוגיה החרדית, ומבשרת את סוף דרכה של תופעת החרדיות כפי שהכרנו אותה. זו הסיבה האמיתית לכך שגפני כועס על הציונות הדתית יותר מאשר על העולם החילוני.