חודש אוגוסט מביא איתו מדי שנה הפוגה: בין הזמנים בישיבות, חופשת קיץ למשפחות, טיולים, נופש, רגעים של נשימה בין מחויבויות. אבל השנה הזו אינה שנה רגילה. כבר כמעט שנתיים אנחנו בתוך מלחמה ארוכה ומתישה, ואינספור משפחות חיות יום־יום בתחושת חסר: אבא במילואים, אמא נושאת לבדה את כל משקל הבית, ילדים מחכים בכל לילה לאות חיים מהורה שנמצא בעומק הלחימה. בתוך המציאות הזאת נוצרים מצבים כואבים, שראוי להתבונן בהם בעיניים פקוחות ובנפש רגישה.

בימים האחרונים נחשפתי לסיפורים שעוררו בי תחושות קשות. אם צעירה, שבעלה משרת בסבב רביעי של מילואים, מטיילת עם שלושת ילדיה בשביל ליד מפל מים. מולה חולפת משפחה חרדית, נינוחה, האב אוחז בידי ילדיו. ילדה הקטן לוחש בקול שלא נותן מנוח: "אמא, למה אבא שלנו לא כאן כמו האבא ההוא?". בפנסיון קטן בגליל, לוחם שחזר ל־48 שעות חופשה מספר שכמעט התפרץ בכאב כשראה קבוצת חרדים בני גילו מבלים בבריכה בצחוק גדול. "אני ישן כבר חודשים על אדמה קרה, לא ראיתי את הילדה שלי חצי שנה, והם אפילו לא שם", אמר, "איך לא תבער בי האש?"

אלה אינן אנקדוטות בודדות. הן חלק מתופעה רחבה, שמחמירה ככל שמלחמת המצווה הזו נמשכת ומחדדת את הפער: יש מי שנושאים על כתפיהם את עול ההגנה על העם, ויש מי שפטרו עצמם מכך לחלוטין. הקושי מובן. הוא צודק. התורה עצמה אינה מותירה ספק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". אין פטור מהמצווה להגן על העם, לא לתלמידי חכמים שאינם לומדים תורה יומם ולילה לשם שמים, לא לאדם מן השורה, ולא לאיש ציבור. מצב שבו מגזרים שלמים נהנים מזכויות המדינה אך מתנערים מחובותיה הוא פצע מוסרי והלכתי עמוק, פגיעה ישירה בברית הערבות ההדדית שמחברת אותנו כאומה אחת.

אבל בתוך הבערה הזו חייבת להיות הבחנה חדה: החרדי הבודד שאנו פוגשים בטיול והמשפחה שמבלה לצידנו באתר נופש, אינם אשמים. רובם חיים במציאות שחונכו אליה, מציאות שהנהגתם בחרה ליצור ולהנציח, מעין "תינוק שנשבה". הכאב האמיתי צריך להיות מופנה להנהגה החרדית, למנהיגים ולמחוקקים שאינם דורשים מנאמניהם לשאת באחריות משותפת; שמגינים על פטורים בלתי נסבלים, שמונעים חקיקה שתחייב את כולם לשרת. לא אל האדם הפשוט, לא אל המשפחה המטיילת שלא קבעה את המציאות הזו בכוחות עצמה.

אחיי ואחיותיי בציונות הדתית, אני יודע שהלב בוער, שהכאב עמוק, ולעיתים נדמה שמישהו בוגד בברית האחווה הישראלית, עומד מהצד בזמן שאחרים נושאים בנטל לבדם. אך התורה מחייבת אותנו לא רק להיאבק על צדק אלא גם להיאבק על דרכנו המוסרית. לא כעס מתפרץ על אדם פרטי יביא שינוי, אלא מאבק ציבורי נחוש, בהיר וצודק מול ההנהגה, מול מקבלי ההחלטות – עד שנחוקק חוק ברור שחל על כולם.

זה הזמן להבטיח שילדינו לא יעמדו יותר מול המראה הקורעת הזו, שישאלו "למה אבא שלנו במלחמה ואחרים לא?". הדרך לשם עוברת ביצירת מציאות חדשה של אחריות משותפת. אבל בדרך לשם, עלינו לשמור על האחווה, על הכבוד ועל האיפוק, ולכוון את הכאב למקום הנכון.