כוחות הביטחון רושמים לאחרונה הצלחות במיגור מעוזי הטרור ביהודה ושומרון. הפרסומים על כך נוסכים ביטחון בתושבים, ונדרשים לשמש תמרור דרך למי שמבקשים להיכנע לדרישות חמאס, שמשמעותם התבצרות ארגון טרור על קו יישובי העוטף. האיום על "מתנחלי הקיבוצים", כפי שמכנה אותם חמאס, דומה במהותו לאיום על יישובי יו"ש. כשם שבית־אל, קדומים וקרני־שומרון מוגנות יחסית מול מוטיבציית השיא לפיגועים של אלפי מחבלים, כך גם נחל־עוז, כפר־עזה ועלומים חייבים לזכות לשקט ביטחוני. מי שחושב שאפשר להתבצר בקווי 6 באוקטובר 2023 בלי שייווצר איום מיידי על יישובי הנגב המערבי משקר ביודעין, ומפקיר אלפי משפחות לגורלן.

ההתיישבות ביהודה ושומרון היא קו המגן של עפולה, כפר־יונה וכפר־סבא. השמירה על גב ההר מונעת את הטבח הבא נגד תושבי גוש דן, השרון והעמקים - בדיוק כשם שקיבוצי העוטף הם החיץ שמונע מהטרור להכות באשקלון, באשדוד ובבאר־שבע. מי שמערער על זכותם וחובתם של אנשי יהודה ושומרון להמשיך להתגורר שם מערער על הביטחון של כולנו.

מן הראוי שצמרת המטכ"ל תסתכל לתושבי העוטף בלובן העיניים, ותדגיש שעסקת הכניעה שדורש חמאס כוללת שחרור המוני של כל מפלצות הנוח'בה ששרפו, אנסו ושחטו את אחינו ואחיותינו. זאת, בנוסף לדרישה לנסיגה מלאה מצירי פילדלפי, מורג ונצרים, שתוביל לאיום ישיר על היישובים ולהתחמשות מהירה דרך הברחת נשק לרצועה. ראשי חמאס גם מתעקשים שאחרון החטופים ישוחרר רק לאחר סיום שיקום עזה. במילים פשוטות: חלק מהחטופים יופקרו למשך שנים.

מצופה מהרמטכ"ל אייל זמיר ומיתר ראשי הצבא החותרים לעסקה לקבל אחריות אישית מלאה לכל טבח עתידי שצפוי להיגרם כתוצאה מהעסקה המופקרת. מי שמסביר שאפשר לשמור על יישובי העוטף שנמצאים במרחק נגיעה מהרצועה באמצעות התבצרות על הקווים, ועוד בשעה שידוע שרוב המנהרות בעזה טרם הושמדו, ראוי שייקח אחריות על הצהרותיו. קצינים בכירים נדרשים לחתום על הבטחה שאף חוליה מתוך רבבות לוחמי חמאס והאספסוף העזתי לא תסתנן ותבצע את הטבח הבא. זריקת המרץ שמעניקות עסקאות שחרור מחבלים לשאיפות החולניות להרוג ביהודים מורגשות היטב בקרב תושבי יו"ש, שרואים כיצד הישגים צבאיים - שכרוכים בשנים ארוכות של פעילות מבצעית יומיומית, סיזיפית וקשה של צה"ל - מתמסמסים באבחת שחרור סיטונאי של מרצחים.

כמי שחווה את המציאות הקשה בגין המלחמה הממושכת שבאה לידי ביטוי בעשרות יישובים ביו"ש – כשאלפי אימהות צעירות מנהלות לבדן משק בית, בזמן שבעליהן צוברים מאות ימי מילואים בחזית – אני מודע למורכבות האתגר. אולם עם כל המחירים האישיים הכבדים, השחיקה הפיזית והנפשית, והגעגוע הבוער למשפחות, אל לנו להתעלם מהאמת הפשוטה: עצירת הלחימה בשלב הזה תוליד תוצאות הרות אסון, תאפשר לאויב להתארגן במהירות מחדש, ותוביל לשפיכת דם בריבית קצוצה של חיילינו ואזרחינו. ההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו שוב ושוב שהמחירים שנשלם בנפש ובכלכלה אם נעצור כעת, לאחר שהקרבנו מאות רבים מבנינו ובנותינו, יהיו גבוהים לאין שיעור מהמחיר העצום שאנו משלמים מ־7 באוקטובר ועד היום.

אחרי 77 שנים ישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לקחת את גורלה בידיה, ולהפנים שעליה להתאים את תפיסת הביטחון הלאומי שלה לג'ונגל המזרח־תיכוני. אזרחי ישראל לא יעמדו בעוד הרפתקה מסוכנת של מערכת ביטחון זחוחה, שאינה מסוגלת לדבר במונחי "הכרעה".

דווקא בימים שמציינים עשרים שנים לגירוש מגוש קטיף - ראשית הצירים לטבח שמחת תורה - הגיע הזמן לדרוש מהמטכ"ל לתת כיסוי לפנטזיות המסוכנות המשווקות עכשיו, כפי ששווקו ערב ההתנתקות בקמפיין כוחני של קצינים ולשעברים בכירים, שהבטיחו שהיא תחזק את ביטחון ישראל. כעת, משחווינו את זוועות 7 באוקטובר מבלי שמצדדי ההתנתקות שילמו על מעשיהם, מן הראוי שמחליפיהם במטכ"ל הנוכחי יחתמו על ההבטחה שהעסקה הבאה לא תוביל לטבח הבא.