עשרה ימים בארה"ב טלטלו אותי עד היסוד. החוויה האחת הייתה האובדן של אמריקה, החוויה השנייה הייתה השבר של יהדות אמריקה. שתיהן התלכדו לחרדה עמוקה בנוגע לעתידנו. בעוד שאנו נלחמים בארגון טרור קטן בעזה, אנחנו מסכנים את שתי הבריתות שהביטחון הלאומי שלנו מושתת עליהן. במו עיניי ראיתי כיצד הברית שלנו עם מעצמת־העל נשחקת, וכיצד הברית שלנו עם אחינו ואחיותינו מתפוררת. הולכת ומתהווה מציאות היסטורית חדשה שלא ידענו כמותה זה חצי מאה.דוד בן־גוריון עשה גדולות ונצורות, אבל הוא מעולם לא הצליח לכבוש את ליבה של ארה"ב. הארי טרומן הכיר במדינה היהודית 11 דקות אחרי הקמתה, אבל דווייט אייזנהאוור היה קריר כלפינו וג'ון קנדי תיעב את מפעל הטקסטיל בדימונה.שני ראשי הממשלה שאנחנו חייבים להם על יחסינו עם אמריקה היו לוי אשכול וגולדה מאיר. דובר היידיש מדגניה הצליח ליצור קרבה אינטימית עם לינדון ג'ונסון, שהניבה שני ביקורים ממלכתיים ראשונים, טילי הוק, טנקי פטון ואהדה שקטה שאפשרה את הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. הסוציאליסטית ממילווקי הצליחה לכרות ברית עם הרפובליקני האנטישמי ריצ'רד ניקסון, שהניבה מטוסי פנטום ורכבת אווירית חיונית במלחמת יום הכיפורים. היא גם העניקה תעודת הכשר סודית למפעל בדימונה.שני ראשי ממשלה סוציאל־דמוקרטים שלא למדו ב־MIT עשו ציונות מדינית מעולה. המעוף והתבונה שלהם גרמו לאימפריה האמריקנית לאמץ דמוקרטיית־סְפר זעירה. כך הונחה התשתית לברית של ערכים ואינטרסים שבלעדיה לא היינו כאן. דווקא במהלך עשור של שלטונו של דובר האנגלית שחונך בפילדלפיה דבר מה השתבש. בנימין נתניהו המיר את הברית עם אמריקה בברית עם המפלגה הרפובליקנית. הוא בז לליברלים, התנשא על הדמוקרטים, והיה אטום לרחשי ליבם של רוב היהודים. הוא גם לא הבין שאת המפלגה השמרנית של ניקסון ורייגן החליפה התנועה הפופוליסטית של דונלד טראמפ, שחלק ממנהיגיה אנטי־ישראלים, אנטישמים או גם וגם.כתוצאה מכך, ברית הערכים עם אמריקה התמוססה, וברית האינטרסים הייתה לפריכה. נכון, הנשיא היה איתנו באיראן ולכאורה גם בעזה, ובינתיים הוא ממלא את מחסני החירום שלנו. אבל טראמפ בלתי צפוי ולא אמין. הנרקיסיזם שלו מתמקד באומתו, בעצמו, במגרשי הגולף של משפחתו ובחשבונות קריפטו. בה בשעה, מסביבו הולכת ומתהווה אומה חדשה שאת אחת ממפלגות השלטון שלה איבדנו, את צעיריה פספסנו ומרבית תושביה מתייחסים אלינו בחשדנות. אנחנו על קרח דק.כואב יותר מצבנו בקרב היהודים. כבר בתש"ח הייתה זאת יהדות אמריקה שנעתרה לגולדה מאיר והעניקה לנו את הדולרים האמריקניים, שקנינו בהם נשק צ'כי שאפשר לנו לנצח את הערבים. במשך יותר משבעים שנים,אחינו ואחיותנו בניו־ג'רזי, באוהיו ובאילינוי עמדו לצידנו באופן מעורר השתאות.בין שני האוקיינוסים הם בנו את זהותה של בבל החדשה על זיכרון השואה מחד גיסא ועל הערצה למדינת ישראל מאידך גיסא. היה בהם צורך עמוק לתמוך בנו, לאהוב אותנו ולשאת אלינו עיניים. ללא המסירות שלהם לציונות, ללא הפדרציות שלהם, איפא"ק והארגונים רבי־העוצמה – הברית האמריקנית־ישראלית של אשכול וגולדה לא הייתה שורדת שישים שנה.עכשיו יש לנו תמיכה מוצקה של היהדות האורתודוקסית המודרנית, ויש לנו תמיכה מסוימת של החרדים. רוב בני החמישים ומעלה עדיין איתנו. אבל לחלק ניכר מהצעירים היהודים הפכנו מקרוב משפחה מעורר השראה לקרוב משפחה מביך, אפילו בלתי אפשרי. הם לא מבינים אותנו, לא מזדהים איתנו, ולא מסוגלים להגן עלינו. עידן נתניהו מזה ועידן הפרוגרס מזה השמידו את התחושה של שותפות לדרך. אין ברית גורל וברית ייעוד, ולעיתים קרובות הניכור הופך לתדהמה ומשטמה.הלקח שלנו מ־7 באוקטובר היה לדבר ערבית – כוח, כוח ועוד כוח. הבעיה היא שאם לא נדבר אנגלית, לא נהיה מסוגלים לדבר ערבית. לא יהיה לנו הכוח הנדרש כדי לשרוד בשכונה האלימה שלנו. ב־22 החודשים האחרונים שכחנו את האנגלית ששלטנו בה פעם. אין לנו אשכול, אין לנו מאיר, אין לנו אבא אבן, אין לנו חיים הרצוג ואין לנו טדי קולק. גם נתניהו הצעיר, שהיה הכוכב של ניו־יורק בשנות השמונים של המאה הקודמת, איננו עוד. מצבנו בארה"ב כמצבה של האנגלית של בצלאל סמוטריץ'. זאת לא ציונות מדינית, חברות וחברים, זאת לא עוצמה יהודית. ההתאבדות שלנו באמריקה היא מצעד של איוולת.
