לצד האתגרים הביטחוניים שלובשי המדים נדרשים להתמודד עמם, בימים לוהטים אלה נרשמת מלחמה רב־זירתית קשוחה גם בעורף. להתמודדות המורכבת והידועה סעיפים רבים, שחום יולי־אוגוסט הכבד בהגזמה הביא לנקודת קיצון. כי איך אפשר למשל לצאת לחופשה משפחתית מלאה, כששניים מבני המשפחה מגויסים והאחרים מחפים על המילואימניקים במקומות העבודה? אבל זה רק בונוס קיצי לעונת השרב נטולת המסגרות לילדים. אתגרי העורף מלווים אותנו כבר שנתיים, יום־יום, שעה־שעה ועונה־עונה. זה רק הפז"ם המצטבר של עורף בצו שמונה, שלא מוצא מענה לשאלות כמו "עד מתי" ו"כמה עוד".

זירה אזרחית ראשונה נפתחה כבר ב־7 באוקטובר, עם קריסת הדוקטרינה של "בין האזרח לאויב יעמוד תמיד חייל צה"ל". כשהמחבלים פשטו על יישובי הנגב המערבי ומרחבי הפסטיבלים והדרכים לבתי הכנסת, וכשחבל ארץ שלם היה נתון בידיהם האכזרית - הסוגיה הביטחונית הפכה להתמודדות אישית של כל אחד מאיתנו. בבת אחת החלו העיניים המאוד־אזרחיות שלנו לשוטט מעצמן בסביבת מקום מגורינו, לסמן נקודות תורפה, לבנות תוכניות הגנה למקרה של פרש טורקי במרחב האישי, לתכנן עמדות בממ"ד הביתי ולשנע אליו אספקה בסיסית. בלי משים, התחלנו לבנות אסטרטגיה משפחתית, שהשתנתה שוב ושוב בהתאם לסיפורי הזוועות שעלו מדרום. ככה, בלי לומר מילה, נדרשנו לפקד על המוצב המכונה בית, מתוך הבנה מפתיעה־חלקית שבמקרה של אזעקת אמת, יש סיכוי די סביר שניאלץ להתמודד עם האיום בעצמנו.

ואז הגיעו החות'ים, והגיעה המלחמה הקריטית באיראן על טיליה ואיומיה, והבהירו גם למי שהיה מחוץ לקו האש הארוך מאוד של טילי חמאס, שכל נקודה על מפת ישראל היא יעד, והקיום הבסיסי ביותר נתון לחסדי שמיים, הרוחניים והמיליטנטיים כאחד.

מכל אלה נולדה הזירה הנפשית, שמורכבת מכמה וכמה סעיפים מכבידים וחונקי גרון. ההבנה שהבית איננו עוד המקום הבטוח ביותר עבורך ועבור היקרים לך; הדאגה העמוקה לחטופים ולבני משפחתם; החרדה הקבועה למגויסי המשפחה הקרובה והרחוקה, ולמגויסי החברים והקהילה, היישוב והמדינה. רבדים־רבדים של צביטות בלב, חרדות במינונים משתנים ואורך נשימה שהולך ונבנה בהמתנה להכרעה. וכמו כדי להקל על כל התרכובת הנפשית הזאת, הממד הטכני של חיינו דורש את שלו. הוא רוצה שנתפעל את המשפחה ואת מקומות העבודה, תוך מילוי מקומם של המגויסים בשתי הזירות, גם בעיתוי מתנגש במיוחד. בין לבין הוא מניח לנו להרהר בעובדה שעוד קיץ חולף לו ככה, בלי תחושת חופש אמיתית. ובין הדאגה לאחינו במנהרות לדאגת גיבורינו בחזית, מצליחה להעיק במיוחד חזית נוספת, החזית העממית. והיא הולכת להישאר איתנו, למרבה הצער, בכל תרחיש.

בלי לחתוך

החזית העממית, זו שגוררת אותנו לעימות בין מגזרים, מעייפת, מטרידה ומתסכלת במיוחד. היא מוצאת אותנו במפגש בנחל אקראי בין משפחה מגויסת בחופשה לחבורה חרדית צוהלת. בפקק הפגנות בירושלים או בתל־אביב. בעימותים טלוויזיוניים וברשת האנטי־חברתית. במתח הקבוע בין מצדדי עסקאות בכל מחיר למצדדי הכרעה בכל מחיר, וגם במנעד הרחב מאוד שבתווך, שם עומדים אזרחים תוהים וקצת פחות נחרצים מכל קובעי הטעם החד־משמעיים. זה פוגש אותנו בכל פעם מחדש בעימות שבין מערכת המשפט לממשלה, ובמחלוקות הקריטיות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. הזירה כולה לוהטת, רוויה לחות דביקה של רפש מילולי שנדבק בבשר החי, עדיין חי, ומייצרת חוסר סבלנות לאומי. כי כמה עומס חום עוד אפשר לשאת, ולאן אפשר להפנות מבט כדי לשאוף לריאות קצת אוויר נקי מסכסוכים ודילמות, קצת פחות אובך וסופות רעמים וחול.

לאחרונה התראיין השחקן ואיש התקשורת שי גולדשטיין אצל יהודה שלזינגר, ונשאל בין השאר כמה חברים הפסיקו לדבר איתו מאז שחצה את הקווים משמאל לימין. תשובתו הייתה: "כולם". במענה לשאלה מה האמירה הכי קשה ששמע מחברים קרובים־לשעבר, ציטט גולדשטיין: "אתה מסכן את הילדים שלי".

אני מודה, האמירה הזאת ליוותה אותי כמה ימים והוסיפה מועקה משלה. לא משום שאני לא מאמינה לאלה שאמרו אותה, להפך. אני הרי חווה כלפיהם מציאות רגשית דומה. כמוהם, גם אני מאמינה בלב שלם שהמחנה הפוליטי היריב מסכן את חיי הילדים והנכדים שלי, וגם את הילדים והנכדים שלו. למעשה, יש לי אפילו קבלות לא מעטות לכך שגישת הנסיגות והאמון בחתימות אויב מביאה שפיכות דמים גדולה בהרבה מהאלטרנטיבות, הקשות בזכות עצמן.

הדברים מתחדדים במיוחד בעת הזאת, כשמחנה שלם מבקש נחרצות לאכול את ההתרעה ולהשאיר אותה שלמה. הדאגה הבלתי נתפסת שלו לשלומם של אזרחי עזה, מלמדת שגם לולא הוחזקו חטופים ברצועה, אותו מחנה היה יוצא נגד פעולות צה"ל שנועדו להגנה על אזרחי ישראל. הם לא מוצאים לנכון למחות נגד ארגון הטרור שגונב ושודד ורוצח את בני עמו כדי להשתלט על הסיוע ההומניטרי. הם לא מוחים מול משרדי הצלב האדום, שהפקיר לחלוטין את החטופים של מדינת ישראל. הם מוחים דווקא נגד הגבורה הישראלית, הנחישות להכריע ולאפשר חיים בגבולות ישראל.

הרי עוד לפני המלחמה, ולמרבה הצער גם במהלכה, ארגונים ממומנים היטב סיפקו לגורמים בינלאומיים מידע מזיק לישראל, עודדו חרמות בינלאומיים ודחפו להפעלת לחץ מדיני שבימים אלה נושא פירות בדמות הכרה במדינה פלסטינית. ועם כל זאת, אני לא מעלה בדעתי לחתוך קשרים חברתיים או משפחתיים עם מי שחושב שטובתה של מדינת ישראל שונה מכפי שאני רואה אותה. אני רק מבקשת לומר לו שוב ושוב, עד שיקשיב ואולי אפילו ישתכנע: "ניצחון לטרור" הוא לא רק סיסמה שמאחוריה עומד כבוד עצמי, ואפילו לא כבוד לאומי. זו אמירה שמשמעותה - הישגים שנולדים מתוך מעשה טבח גדול, יביאו לטבח גדול עוד יותר. הקריאה לא לתת לטרור לנצח מבקשת דבר אחד: לקיים את מדינת היהודים בארץ ישראל.

לתגובות: orlygogo@gmail.com