גל ההכרזות הבינלאומיות על הכרה קרובה במדינה פלסטינית עדיין לא גרר תגובה ישראלית דרמטית. ממשלת ישראל בקושי טרחה עד כה להתייחס לסדרת ההצהרות בנדון של מנהיגים בכירים בשלוש יבשות.
ראש הממשלה, שר החוץ והשגרירים הנוגעים בדבר הסתפקו במחאה מנומסת, קול ענות חלושה, כאילו מדובר בתקרית דיפלומטית של מה בכך. כנראה העריכו כי תגובה חריפה רק תעצים את אופנת ההכרה הגלובלית בפלסטין, אבל סביר להניח שפשוט השלימו עם רוע הגזרה. בדרך לניצחון מוחלט בעזה, ישראל נחלה הפסד מוחלט בתחום ההסברה, והעונש הבינלאומי על כך הוא הכרה בפלסטין. אין טעם להסביר, מסבירים לי גורמים יודעי דבר. זה נשמע הגיוני, אולי אין טעם להסביר, אך לעומת זאת חשוב מאוד להבהיר: לעולם לא נסכים להקמת מדינה נוספת ממערב לירדן. בשום מקרה, בשום תנאי, למרות כל לחץ, ואפילו אם לא תישאר בעולם מדינה אחת שלא תכיר בפלסטין.
המועמד הטבעי להשמעת הבהרה שכזאת הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, רצוי עוד לפני עצרת האו"ם, שבה נערכים הצרפתים ושות' לבצע בנו את זממם. שש־עשרה שנה אחרי נאום בר־אילן בשלו התנאים החיצוניים והפנימיים להשמעת נאום מתקן שיעמוד בסימן פלסטין־סוף.
הכי מעניין

| צילום: שי צ'רקה
הרוב המכריע של הציבור הישראלי כבר מבין שאי אפשר להקים מדינה פלסטינית בטבור הארץ, אחרי שנוכח לדעת מה קורה כשמקימים אותה בפאתי הארץ. זוועת 7 באוקטובר גמלה אותו לצמיתות מ"פתרון שתי המדינות", יוזמת ז'נבה, הסדר קבע, אוסלו שמוסלו. אי אפשר עוד למכור לו מקסמי שווא של הפרדה, אנחנו כאן והם שם. גם אלה בינינו שאינם חובבי התנחלויות איבדו כל אשליה לגבי טיב היחסים העתידיים בין ישראל לפלסטין. עם ישראל מעדיף צונאמי מדיני על צונאמי ביטחוני, אמברגו נשק גרמני על פני מאגר נשק פלסטיני עצום ממזרח לכביש 6.
אבל נתניהו צריך לדבר לא רק על ביטחון, אלא בעיקר על זכויות. מאז מלחמת ששת הימים התרשלה ישראל קשות בשיח הזכויות על יו"ש והתפתתה להתבצר מאחורי נימוקים ביטחוניים. הפלסטינים, בחוכמתם, פעלו ההפך: הם התמקדו בשיח זכויות, וכך הגיעו הלום. כשאנחנו דיברנו על טילים ופיגועים הם השמיעו טיעוני בעלות, עד שרוב העולם השתכנע בצדקתם. עכשיו מאוחר להתחיל לדבר גם על הזכויות שלנו, אך לא מאוחר מדי. חשוב מאוד לאותת לנשיא מקרון ולחבר מרעיו שהיהודים לא יוותרו על חלקי המולדת המובהקים ביותר שלהם, גם אם יובטח להם (כיצד בדיוק?) שפלסטין תהיה שווייץ של המזרח התיכון. הם לא יסכימו שבית־אל או חברון או מחוזות תנ"ך אחרים יהיו אי־פעם חלק ממדינה ערבית כלשהי, ובוודאי לא יתחלקו עם אף אחד בירושלים. למה? ככה, כמו שהצרפתים לא מוותרים על נחלות אבותיהם בפריז או במרסיי, ואפילו לא על הנחלות הנידחות שאבותיהם גזלו באוקיינוס השקט. מבחינתנו, פלסטין היא לא יותר ממזכרת עוון של עידן הכיבוש הרומאי פה, כשהקיסר אדריאנוס הדביק לארץ ישראל את כינוי הגנאי פלשתינה.
"אם למילה צדק יש משמעות כלשהי, היא מחייבת את העולם לאפשר ליהודים — האנשים הנרדפים ביותר על פני כדור הארץ — לחיות בשלום על פיסת אדמה זעירה", כתבה לפני שבוע בהארץ לא אחרת מאשת השמאל המתפכחת משהו לאחרונה, פרופ' אווה אילוז. אומנם לדעתה אפשר להסתפק בגבולות הקו הירוק, אבל ברור שישראל תישאר פיסת אדמה זעירה, אחת המדינות הדקיקות בתבל, אפילו בגבולות 10 ביוני 1967. לכן שום דיאטה טריטוריאלית לא באה עוד בחשבון.
אם אירופה, אוסטרליה וקנדה בכל זאת יתעקשו להכיר בפלסטין, התגובה הישראלית הבלתי נמנעת אמורה להיות הכרזה על ריבונות ביו"ש. קודם כול, כי אין עוד מה להפסיד. שנית, כי זו תהיה דרך מיטבית לשכנע את העולם שחבל לו על המאמץ להמשיך לגלגל את חזון פלסטין מעבר למשוכת עצרת האו"ם. ישראל מוכנה להציע לפלסטינים אוטונומיה וחיים יפים, אבל לא מדינה, בשום פנים ואופן, לעולם לא. ב־1897 הוקמה בבאזל מדינת היהודים, ב־2025 מותר כבר להכריז שהיא משתרעת בין הירדן לים.
אוניברסיטת פה אחד
לפחות ארבע אוניברסיטאות פרסמו השבוע עצומות תמיכה רשמית בשביתה המתוכננת ביום ראשון, כביכול למען החטופים. לא ברור כיצד השביתה מסוגלת לסייע להם, נוכח העובדה שמי שחטף אותם הוא חמאס, לא נתניהו או סמוטריץ', ובכל מקרה מדובר בעניין שבמחלוקת. חלק גדול מהציבור סבור שהממשלה אשמה בכך שאין עסקה, חלק לא קטן סבור שרק חמאס אשם, והנה דווקא בסגל האקדמי יש תמימות דעים בנדון. על העצומה של האוניברסיטה העברית, למשל, חתמו בין השאר הדיקן למתמטיקה, ראשת בית הספר לרפואה וטרינרית, ראש המרכז למדעי המוח ושאר עמיתיהם משלל החוגים והפקולטות. מה העצומות הללו אומרות על הפלורליזם במוסדות להשכלה גבוהה? על אופן גיבוש הדעות שם? איך זה שמיטב המוחות פה הם סוג של עדר?