המתבגרת לא כעסה כשביטלו לה תוכניות - וזה דווקא הטריד אותי

התגובה של הבנות שלי לביטול מחנות הקיץ שלהן הפתיעה אותי, אבל אז הבנתי שהדור הצעיר פיתח כלים שגם לנו, המבוגרים, כדאי לאמץ

תוכן השמע עדיין בהכנה...

מחנה קיץ של בני עקיבא, ארכיון | שי מהלאל

מחנה קיץ של בני עקיבא, ארכיון | צילום: שי מהלאל

"אז את מנסה לשכנע אותה שתצעק על כולם ותטרוק דלתות?", אבא שלי לא הבין מה אני רוצה מבתי המתבגרת ולמה אני מחפשת צרות בכוח. "לא, מה פתאום", עניתי, "אני פשוט מדמיינת את עצמי בסיטואציה הזאת. אתה יודע שאם היו מבטלים לי את המחנה הכי שווה בקיץ, לא היה עובר עליכם ערב שקט, אז אני מנסה להבין מה גורם לה לקבל את הבשורה כמעט בשלוות נפש". אבי עדיין התקשה לראות מה ההיגיון בשיחת בירור עם נכדתו (שאגב, באופן כללי לא צועקת ולא טורקת דלתות). הרי מתבגרים לא עצבניים ולא מתוסכלים זה בונוס. קיבלתי מתנה, אז למה לחפור. אבל אני הייתי נסערת מהרוגע שלה ושל אחותה הצעירה. התיישבתי איתן לברר איך זה קרה. כן, לפעמים אני אוהבת לשחק באש.

החום הגדול שנחת עלינו השבוע, בעיצומו של אוגוסט חסר הרחמים והקייטנות, גרם לשינויי תוכניות. הורים לקטנטנים שהתכוונו להסתפק ביציאה לגינה שליד הבית, מצאו את עצמם מתדפקים על דלתות הג'ימבורי המפוצץ בפעוטות ובהורים שמחפשים חמצן ממוזג, משפחות אמיצות שקבעו קמפינג נאלצו לחזל"ש ולפתוח אתר אוהלים בסלון, ואלפי חניכים של תנועות הנוער נאלצו לפרוק את התיקים המתפקעים מציפיות ומממתקים ולאפסן את ההתרגשות והחלומות בחזרה במגירה, עד הודעה חדשה.

אפרת קדרי

| צילום: אפרת קדרי

זה לא קרה בבת אחת. בהתחלה הודיעו שמחנה אחד נדחה, אבל הוא לא היה של שתי החניכות הפרטיות שלי. אחר כך הודיעו שהמחנה של הגדולה התקצר ביום. אוקיי, נתגבר. אבל אז נפל הפור. ביום שני הודיעו שלשתיהן לא יהיה מחנה, לפחות לא השבוע. הכנתי את עצמי לתגובה ולהרגעה, אבל חוץ משניים־שלושה משפטי תסכול – היה שקט. שקט שכמעט גרם לי למדוד להן חום. ואז עשיתי את הטעות ההורית ושאלתי אותן למה. איך יכול להיות ששינוי כזה דרמטי לא מוציא אותן משלוותן. הצעירה ענתה לי שיהיו עוד מחנות, ולפחות לא התבטל לה מחנה ארוך ושווה יותר (נמתין בסקרנות לקיץ הבא), ואחותה, שעבורה זה כן המחנה האחרון, מחנה שנהנה ממוניטין של שבוע כיפי במיוחד, הסתכלה עליי ואמרה: "אני פשוט רגילה. ביטלו לנו מחנות בגלל הקורונה, שינו לנו מסעות בגלל מזג האוויר, העלייה לביריה הייתה שונה בגלל המלחמה, ובמחנה הקודם כבר קיצרו לנו יום אחד, אז זה פשוט היה צפוי".

הכי מעניין

התבוננתי בה. הילדים האלה עוברים ילדות מרובת אירועים וטלטלות, ילדות שהייתה יכולה להספיק לכמה דורות. הבת שלי סיפרה על חניכים שהחלו לומר תהילים נגד ביטול המחנה. התפילה, האמונה והניסיון להיאבק בגזרת מזג האוויר יפים, אבל לבת שלי ולחברותיה אמירת תהילים מתחברת יותר לתחינה על פצועי צה"ל ועל החטופים. "זה מוגזם. הבנו שמחנה הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים".

איזה נוער, איזו בגרות. כן, הייתי מעדיפה שהילדים שלי יחוו ילדות מוגנת ועטופה יותר. הייתי נותנת הרבה בשביל זה וגם סופגת את מטר הכריות בסלון כביטוי לאכזבה. אבל אתגרים לא מביאים איתם רק קושי, הנפש גם מרוויחה נדבכים חדשים. לפעמים נראה שלנו המבוגרים קשה יותר להיות גמישים.

הקנה והארז

לפני כמה שבועות הרציתי למורות בית ספר יסודי ביום ההיערכות שלהן. אני תמיד מתרגשת לפגוש מורות. זו זכות עבורי לדבר עם מי שעושות תפקיד חשוב כל־כך מדי יום, שנה אחרי שנה. המנהלת הקדימה ודיברה על התוכניות לשנת הלימודים הבאה. היא סיפרה על הדגשים החינוכיים שבחרה להתמקד בהם, ותיארה את האירועים שילוו את כל זה. התפעלתי מההשקעה, מהחשיבה ומהעומק, אבל אז המנהלת הוסיפה משפט שקצת צבט לי את הלב. "אנחנו מתכוננים, אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה. כבר כמה פעמים שנת הלימודים לא התחילה כסדרה. אני מקווה שהפעם כן תהיה שגרה".

ככל הידוע לי אין כרגע אירוע שמאיים לשבש את חג אחד בספטמבר, אבל המנהלת הזאת צודקת. אנחנו כבר רגילים לשיבושים, לחיים על תנאי, לכך שאנחנו מתכננים אבל משהו אחר קורה. לא פשוט לעבוד ככה, לנהל משפחה או להתפתח בעבודה. קשה להתנהל באקלים של חוסר ודאות, וזו המציאות שלנו כבר כמה שנים, בכל פעם מסיבה אחרת.

החבר'ה האלה מאותתים לנו משהו. יש להם כלי שהם רכשו בסגרים, בממ"דים ובחמסינים. העולם שבחוץ לא כל כך מפחיד אותם

וכאן אני מסתכלת על דור הילדים שלנו ומתפעלת. היכולת שלהם להתגמש, להסתגל, למיין מהר מאוד את המציאות לעיקר וטפל, היא דבר מעורר קנאה. הגמישות היא ביטוי עמוק מאוד לחוסן. אם פעם חשבנו שאדם אמור לעמוד מול הקורות אותו כסלע איתן, היום כבר ברור שדווקא היכולת להיות קנה רך, להתכופף מול המציאות כשצריך ולהתייצב בזקיפות קומה מול אתגרים אחרים, היא שמאפשרת לשרוד. רבי שמעון בן אלעזר אמר את זה מזמן, אבל לא תמיד האמנו לו.

נכון, זו לא כל התמונה. הילדים שלנו וגם אנחנו זקוקים לעוגנים יציבים בחיים. גם הקנה הזה, הגמיש, נטוע באדמה מסוימת וזקוק למים, לאור ולאוויר. גם הוא לא יכול לצמוח ולשרוד בכל תנאי. אבל כשהעיקר ניתן לו, כשהדברים החשובים באמת נמצאים שם, הוא יכול להגיע לגבהים חדשים ולהביא איתו בשורה משלו.

אולי זה אחד הדברים שהדור הזה, שאנחנו כל כך בונים עליו, יכול ללמד אותנו, המבוגרים. אנחנו כל כך מגינים עליו מפני העולם שבחוץ כי אנחנו מרגישים שקשוח. אבל נראה שהחבר'ה האלה מאותתים לנו משהו. יש מיומנויות שהם רכשו בסגרים, בממ"דים ובחמסינים. העולם שבחוץ לא כל כך מפחיד אותם. הם למדו להתנהל איתו באופן חדש ואחר. אולי הם פיתחו כלי שחסר לנו, כלי שאיתו יבנו את עצמם, את החברה ואת המדינה בשנים הבאות.

אם נחזור לצאן המשפחתי שלי, כעבור שעתיים מביטול המחנות, הבנות כבר היו חמושות בתוכנית חלופית. תוכנית שהן רקמו בזמן שאני עוד לא עיכלתי איך השבוע ייראה ללא מחנות. וכשהבנתי שהן סגרו עסקת אירוח אצל סבא וסבתא, אני סגרתי עם עצמי ללכת ולעשות כמה תרגילי יוגה, בשביל הגמישות.

Ofralax@gmail.com

כ' באב ה׳תשפ"ה14.08.2025 | 14:42

עודכן ב