המאבק בין האליטה הצבאית לפוליטית מלווה אותנו מאז מלחמת העצמאות

החיכוכים בין הרמטכ"ל הנוכחי והדרג המדיני הפכו לנחלת הכלל. הסערה התורנית השבוע נסובה על שורת המינויים החדשים בצה"ל, ששר הביטחון דרש להיות חלק מהתייעצות מוקדמת לגביהם; בשבוע שעבר דווח על איום של הרמטכ"ל להתפטר במהלך דיון מתוח שעסק בשאלת כיבוש העיר עזה, בניגוד לעמדתו; שבועיים לפני כן הופצו ציטוטים מישיבת הקבינט שכללו ביקורת מצד שרי הממשלה על זמיר בעקבות הכישלון בניהול הסיוע ההומניטרי (בתקשורת הדברים הוצגו כ"קרב צעקות" ו"מתקפה על הרמטכ"ל").

לכאורה, הדרג המדיני הוא שקובע את האסטרטגיה המדינית והביטחונית, והצבא נדרש לבצע אותה. בפועל, הצבא הוא הגוף שמציג לממשלה תוכניות וחלופות, והממשלה מצידה נסמכת כמעט לחלוטין על הערכות המודיעין והנתונים שהצבא מנפיק לה. לא פלא שהקונספציה הייתה אחידה לכל אורך השרשרת, מהדרג המדיני, דרך המטה הכללי ועד לדרגי השטח הבכירים – כולם נסמכים על אותם נתונים ואותן הערכות. כשצה"ל רוצה לקדם תוכנית מסוימת הוא מניח על השולחן רק אותה, בלי חלופות. וכשהוא לא חפץ ביקרה של תוכנית אחרת, הוא מצמיד לה תג מחיר כבד ששום פוליטיקאי לא מוכן לעמוד בו.

לממשלה יש גם קושי מובנה הנובע מעצם היותה גוף פוליטי. הצבא תמיד יכול להגדיר את עצמו כ"דרג מקצועי", אך הממשלה היא תמיד "דרג מדיני", שהחלטותיו צבועות בגוון פוליטי. בפועל גם הצבא שוקל שיקולים שהם לא רק מקצועיים אלא פוליטיים באופן מובהק, וגם לדרג המדיני אין בהכרח רק כוונות פוליטיות מהזן הנחות אלא גם שיקולים אסטרטגיים. למשל, איזו ממטרות המלחמה צריכה לקבל עדיפות – השבת החטופים או מיטוט חמאס? כיצד נכון לנהל את המאמץ ההומניטרי? האם צריך לכבוש את הרצועה? מהן ההשלכות הרחבות של עסקת חטופים, והאם ישראל יכולה לשלם את המחיר? כל אלה שאלות אסטרטגיות שהצבא מחזיק בהן בעמדה שונה מהדרג המדיני. התוצאה היא מתח מתמשך, שקורס לעיתים עד משבר אמון וחילוקי דעות ציבוריים. הממשלה לא מצליחה לקדם מדיניות, והתוצאה היא הדשדוש המתארך שאנחנו רואים.

למעשה, גם בתקופת הרמטכ"ל הקודם ישיבות הקבינט לא התנהלו על מי מנוחות, ובעצם מאז ומעולם לא. מעטים הגופים שיש להם כוח והשפעה במדינת ישראל כמו צה"ל, והיחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי דומים למשיכת חבל, ויותר מדי פעמים לדלת מסתובבת: הגנרלים מסיימים את כהונתם, מחליפים את המדים בחליפה ונכנסים לפוליטיקה. שם הם מקדמים את אותה מדיניות שתמכו בה בתקופת שירותם, רק מהצד השני של השולחן. גם כשהממשלה ממנה את הרמטכ"ל הוא לא בהכרח מחויב לה או למדיניות שהתחייב לקדם לקראת כניסתו לתפקיד.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, דו"ח ועדת וינוגרד חשף את אותם כשלים בדיוק, והצביע על בעיות עמוקות של תרבות ארגונית. "מבחינת הדרג המדיני שפעל במלחמה בלבנון", נכתב בדו"ח הביניים על אודות הרמטכ"ל דאז דן חלוץ. "הוא היה המקור המוסמך והעיקרי לתוכניות הצבא, להמלצותיו בפני הדרג המדיני, לתובנותיו, להערכותיו על מאפייני הלחימה בחזית לבנון ולמוכנותו לפעולה מבצעית בחזית זו. למרות זאת, הרמטכ"ל לא שטח בפני הדרג המדיני את מלוא המידע שהיה נדרש לצורך החלטות מסוג אלו שהתקבלו באותו יום".

הרמטכ"ל, הוסיף הדו"ח ופירט, "ביקש 'זמן וגיבוי' בלי להבין כי הצבא יהיה חייב לתת מענה לצמצום משמעותי של ירי הרקטות על העורף, וכי לא הייתה דרך לתת מענה כזה אלא במהלך קרקעי רחב – ולא רק בדרך של פשיטות ושל פעולות קרקעיות מוגבלות".

מדהים לקרוא את הדברים הללו היום, אחרי תשע־עשרה שנים, כאשר מכיוון הצבא חוזרות ונשמעות אמירות כמו "צה"ל ידע להתמודד עם ההשלכות של עסקה". זהו אותו צבא שנדרש עכשיו לכבוש מחדש את העיר עזה ומתנגד לכך. העיר עזה, נזכיר, כבר התרוקנה בעבר מרוב תושביה, אך אלה חזרו לאחר שבמסגרת עסקת החטופים צה"ל נסוג מציר נצרים. באפריל לפני שנה טען צה"ל כי "ידע להתמודד עם חזרת מאות אלפי עקורים לצפון הרצועה", זאת אחרי שהצהיר כי ידע להתמודד גם עם נסיגה מציר פילדלפי ומרוב חלקי הרצועה, ו"ידע גם לחזור ולהילחם בעוצמה".

אגב, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שוועדת וינוגרד מצאה כי הוא "אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תוכניות מוכנות ריאליות למצב הסלמה בזירת הלבנון", הוא מכוכבי "סרטון הגנרלים" - אותו סרטון שקרא להפסיק באופן מיידי את המלחמה בעזה, שהוגדרה שם "מלחמת שולל".

המאבקים בין האליטה הצבאית לאליטה הפוליטית מלווים אותנו עוד מימי מלחמת העצמאות. "מרד האלופים" שהתגלע במהלך ההפוגה במלחמת העצמאות, היה השלב הראשון בניסיונו של בן־גוריון להבטיח את עליונות הדרג המדיני, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת. גם אז, הוויכוח עסק במינויים הבכירים בצבא. לאורך השנים, המאבקים הללו חוזרים ומתלקחים. כשהרמטכ"ל מתעקש על שליטה במינויים בצבא, הוא נצמד לנוהג הוותיק של התרבות הארגונית המוכרת בצה"ל. כאשר שר הביטחון מתעקש להשפיע על המינויים הללו, הוא מסרב להמשיך ולשמש חותמת גומי.