יום לאחר שאושרו במטכ"ל התוכניות לכיבוש עזה, בואו נחזור עוד פעם אחת למרכבות גדעון ולמה שלא עבד בו, ולמה שימשיך לא לעבוד הלאה, אם לא תשתנה הגישה.

כדי להבין את הנקודה, מספיק לצפות במפת השטחים שנשלטים על ידי צה"ל בסופו של "מרכבות גדעון", שנוצרה בשביל כולנו על ידי בן ציון מקלס. במרכבות גדעון צה"ל עשה "ישור קו" ברצועה, ויצר את "עזה הקטנה" – כלומר, הזיז את גבול הרצועה מערבה, ויחד עמו את רובה המוחלט של האוכלוסיה.

בצפון הרצועה מרכבות גדעון כלל טיהור מוחלט של ג'באליה, בית חאנון, והשכונות המזרחיות של עזה. שכונת זייתון, שבמפה מופיעה כמעין מגרעת בקו, מטופלת ממש עכשיו. במרכז, הורחב הפרימטר, בלי להכנס למחנות, ובדרום, באמצעות ציר מגן עוז, בוצע טיהור של חלקים בחאן יונס.

חלקים בחאן יונס, אבל לא כל חאן יונס. כפי שאפשר לראות במפה, מרכז העיר חאן יונס תקוע כמו טריז בלב הקווים הצהליים ושובר את קו ההתקפה. במקום קו ישר, אותו ניתן לתחזק בכוחות מועטים, צה"ל מקיף את החלק המרכזי של חאן יונס, ולא נכנס אליו. זאת, שלושה חודשים אחרי שהתחיל המבצע, ולעת עתה, גם ללא סימנים לשינוי.

אין כל היגיון מבצעי באופן הפעולה הזה, חוץ מאחד: קיים מידע על חטופים במרחב, מידע שמביא לחסינות מוחלטת לשטח אסטרטגי גדול בלב הרצועה, ומונע התקדמות צה"לית.

חאן יונס היא לא "סתם" עיר עזתית. אם עזה היא המרכז השלטוני והסמלי של הרצועה, חאן יונס נתפסה כמרכז הכובד הצבאי בתחילת המלחמה. צה"ל לא ביקר בחלק המרכזי של חאן יונס כבר כשנה וחצי, מה שאפשר לחמאס לחדש בה את כוחו. להכשיר לוחמים חדשים, לטמון מטענים ומלכודות, לתכנן מחדש את ההגנה. בדיוק כפי שעשה בזמן המקביל בעיר עזה עצמה.

היום כבר ברור שאחת ההחלטות הכי חכמות של חמאס במלחמה, אולי ההחלטה הבודדת שסייעה לשרידותו יותר מכל, הייתה רצח ששת החטופים ברפיח. ספק אם אפילו הוא הבין כמה רווח יפיק מהקריסה הפסיכולוגית הישראלית שנבעה מההחלטה המפלצתית ההיא, שהתקבלה כמעט במקרה - לא בגלל מדיניות, אלא בגלל שהם הכבידו על בריחת החוטפים.

האירוע הקשה מרפיח שינה לחלוטין את אופן הפעולה של צה"ל. וחאן יונס תוכיח. חאן יונס הייתה אחת מהמטרות המרכזיות של מרכבות גדעון. לראיה, אחד מההישגים המרכזיים ששווקו במבצע היה ציר "מגן עוז" שהיה אמור לבתר אותה משאר הרצועה. ועדיין, למרות ההכרזות הבומבסטיות בטרם המבצע, בפועל, במטרה אולי המרכזית של המבצע לא נגעו ברגע האמת. דומה שישראל איבדה לחלוטין את היכולת, אחרי הטראומה של רצח ששת החטופים ברפיח, לפעול באזורים בהם ישנו חשש לחטופים.

בפועל, חאן יונס הפכה, בשל קיומם של חטופים במרחב, למקלט אסטרטגי של חמאס, והתמריץ של חמאס לפגוע בהם, נוכח התגובה הישראלית לרצח החטופים ברפיח, רק גבר.

כשאנו עומדים על ספו של מבצע נוסף, מדוע יש להניח שהפעם המצב יהיה שונה? אם במשך שלושה חודשים מרכז חאן יונס ניצל מגורלם של איזורים סמוכים בגלל הימצאות חטופים, מדוע שבמרכז עזה זה נפעל אחרת? בהנחה שהצד השני מגיב לתמריצים, אם החזקת חטופים מאפשרת סוג כזה של יתרון, מדוע שחמאס לא ינצל אותו?

אין כל תועלת בלצאת למבצע נוסף, מבלי שישראל מחליטה מראש מה בכוונתה לעשות בדילמות דומות אם יהיו, ובוודאי יהיו, בעת כיבוש העיר עזה. אם אכן כיבוש העיר עזה כמהלך ראשון לכיבוש כלל החלקים של הרצועה הוא שינוי פרדיגמה, ולא עוד מאותה דרך פעולה לא מכריעה שאנו פועלים בו כבר שנה וחצי, צה"ל צריך להסביר מעכשיו מה כוונתו לעשות בתאי שטח בהם התנאים דומים. כמובן, מצופה מצה"ל לעשות מאמץ סביר כדי לא לפגוע בחטופים, אולם שמירה כזאת על חייהם חייבת להתבצע במימד הטקטי, של בידוד המקומות הספציפי בו הם נמצאים, ולא במימד האסטרטגי, של חסינות לאזורים גדולים וחשובים.

אם גם בשלב הבא ישראל תמשיך לדלג על תאי שטח גדולים שיקבלו פטור מתמרון צה"לי, פעולת הכיבוש תשיג הישגים מוגבלים בלבד, ותהפוך לעוד מהלך לא מכריע בשרשרת ארוכה ולא מכובדת של מהלכים דומים. לצערנו, ניתן לבטוח בחמאס שיעמיד אותנו בדילמה הזאת שוב ושוב.

לפני שממשיכים הלאה, צריך לקבוע שאופן המלחמה משתנה. אם נמשיך להלחם באותה הצורה, אם נמשיך לאפשר לחמאס לקבוע בעצמו היכן נילחם והיכן לו, אנו נגיע בדיוק לאותה הנקודה. רק שלנקודה ההיא נגיע בעוד כמה חודשים, אחרי השקעת מאמצים אדירים, גיוס, ולצערנו, גם נופלים, מבלי שהתקדמנו באמת לסיום המלחמה.

ההכרעה הזאת אינה משמחת, ואינה קלה, אך היא הכרחית. אחרת, חבל לכולנו על הזמן, ועדיף כבר להישאר בקווים הנוכחיים.