חשוב לבחון את המציאות האקטואלית מבחינה מוסרית, וחשוב לא פחות לשלב בכך את התובנות העמוקות שמציעה החשיבה היהודית. לכן יש לברך כל ניסיון להתבוננות מוסרית־יהודית במציאות חיינו המורכבת.

אלא שסייג אחד צריך לשים לשבחים: גם בלהט התוכחה המוסרית אסור להיסחף לקלישאות, להצהרות חד צדדיות ולא מדויקות. מי שמאבד את החשיבה המורכבת, מאבד ביחד עמה את הזכות לטעון בשם המוסר. כך למשל, מי שמעלה טיעונים בשם האיסור לרצוח, צריך לברר קודם אם מושא הטפותיו אכן רצח, או שמא הגן על עצמו; לכל הפחות עליו להתייחס לטענת ההגנה העצמית, ולהסביר מדוע אינה תופסת במקרה הזה. אחרת יישארו דבריו כנאום בהפגנה - הם יזכו למחיאות כפים של קהל המשוכנעים, כשכל היתר ינידו ראש לשטחיותם.

דוגמה לכלל הזה מצויה בין השאר במאמר שפרסמו לאחרונה הרב דוד ביגמן ואביעד מרקוביץ' ב"הארץ", שכותרתו: "כשגם החילונים לוקים בניוון מוסרי, דווקא הרב קוק מציע קול ציוני נשכח". לטענתם, "שיח המלחמה" בישראל משקף עיוורון מוסרי עמוק: החברה הישראלית, הם קובעים, חותרת להרוס ולאבד את תושבי עזה ללא הבחנה, "הרג חסר הבחנה של חפים מפשע", כלשונם, והאחראי לכך, אדישות הנובעת - כך משתמע מההמשך - מהשתלטות 'יצר מוות קולקטיבי' על החברה הישראלית. תמונות הרעב בתקשורת העולמית, לשיטתם, הן תוצאה ישירה של אותה רצחנות. הבעיה, הם מוסיפים, איננה מגזרית; לא מדובר ב"משיחיות" של הציונות הדתית בלבד, אלא בתופעה חוצת־מגזרים: דתיים וחילונים כאחד הסירו עכבות, התקשו לראות את המחיר ההומניטרי והפכו אטומים לסבל העזתי. התוצאה – הקבלה ישירה, כמעט מצמררת, בין מעשי צה"ל לכאורה לבין זוועות הטבח בשמחת תורה, וכלשונם שם: "מי שנחשף לעומק הזוועה של 7 באוקטובר — מעדיף עכשיו לעצום עיניים ולאטום את לבו". אם אכן מדובר ב'יצר מוות' ארכאי, הרי שאין הבדל מוסרי אמיתי בינינו לבין מחבלי הנוח'בה.

זהו הטיעון המוסרי – המעוטר במובאות מכתבי הראי"ה קוק. לפני שנשאל אם אכן ניתן לייחסו לרב, צריך לחזור צעד אחורה: לפני שזועקים "לא תרצח", יש לבדוק תחילה האם אכן מדובר ברצח.

כמה מילים על המציאות

כאן ראוי להזכיר מה שאולי אינו ידוע למי שתפיסת המציאות שלו ניזונה מ"הארץ" ומערוצי תקשורת ישראלים מסוימים: ההאשמות על "ג'נוסייד" ו"הרעבה מכוונת" – שהכותבים מצטטים כעובדות שאין צורך להוכיח – שנויות במחלוקת חריפה, בלשון המעטה. יש אף ראיות חזקות לכך שמדובר בחלק מתעמולת הזוועה של חמאס, שנועדה לא רק לכבול את ידי ישראל מלהגן על חיי אזרחיה, אלא גם להטיל עליה עלילת דם שמכתימה את שמה בעולם – על חשבון חיי העזתים עצמם.

כך, מחקר עדכני של פרופ’ דני אורבך, ד״ר יגיל הנקין, יונתן בוקסמן ויונתן לברמן, שפורסם במרכז בגין־סאדאת, קובע חד־משמעית כי אין כל ראיה לג’נוסייד מתוכנן מצד ישראל. לטענות ההרעבה אין בסיס עובדתי מוצק, והן נשענות על נתונים מעוותים. בפועל, מציינים החוקרים, עד מרץ 2025 נכנס לרצועה יותר סיוע מזון יומי מאשר לפני 7 באוקטובר – לאחר שבין ינואר למרץ היא הוצפה בכמויות סיוע אדירות; אלא שחלק ניכר מהמזון בוזבז, פג תוקפו או נאגֵר בידי חמאס לצרכיו, עד שנגמר במהירות. בשל גורמים אלו, בין היתר, לאחר שהופסקה העברת הסיוע – מצב שחמאס ידע לנצל ולהפוך אותה לכלי תעמולה נגד ישראל – הגיע ביולי משבר המזון לרצועה.

אורבך ועמיתיו מדגישים כי ישראל נקטה אמצעים חריגים להגן על אזרחים: לפי נתונים חלקיים של ה־BBC, מחודש מאי 2024 ועד ינואר 2025, אף שחמאס פעל מתוך אזורים הומניטריים, רק 2–3.5 אחוז מקורבנות המלחמה נהרגו שם. סירוב האו"ם לשתף פעולה עם אזורים אלו – בטענת שווא שהם "מלכודות מוות" – תרם בפועל למותם של אלפי עזתים. גם דפוסי ההפצצה בחודשים הראשונים למלחמה הראו מספר גבוה במיוחד של תקיפות מדויקות במטרה לצמצם נזק אגבי, בשעה שצבא המבקש לפגוע באזרחים היה יכול לעשות שימוש מועט אך קטלני בהרבה בחימושו, במיוחד נוכח המחסור, החשש מאמברגו והיערכות למערכה רב־זירתית.

עמדה זו נתמכת גם בעדויות של משקיפים חיצוניים. קולונל ריצ'רד קמפ, מפקד כוח בריטי לשעבר באפגניסטן, קבע כי צה״ל נוקט יותר אמצעי זהירות לשמירה על חיי אזרחים מכל צבא אחר שפעל בתנאים דומים. ג׳ון ספנסר, ראש תחום לוחמה עירונית בווסט פוינט, תיאר כיצד ישראל מתריעה מראש, פותחת מסדרונות הומניטריים ומבטלת משימות כשילדים בקרבת היעד – והגדיר זאת "מאמץ חריג בהיסטוריה הצבאית" להפחתת פגיעה בחפים מפשע. אנדרו פוקס, מומחה צבאי בריטי, הטיל לאחרונה את עיקר האחריות למצב ההומניטרי על חמאס, ואף ציין כי לדעתו חלק מהאשמות נגד ישראל נובעות מאנטישמיות.

גם בקהילייה האקדמית יש המשמיעים קול אמיץ כנגד עלילת ה"ג'נוסייד". ההיסטוריון ניל פרגוסון כתב ב־New York Post כי האשמת ישראל ברצח עם – בשעה שג’נוסייד אמיתי אכן מתבצע בידי משטרו של פוטין באוקראינה – היא עיוות מוסרי ועובדתי, וביקר ישראלים כמו עומר ברטוב המייצאים נרטיב שקרי זה. במאמר משותף שפורסם ב־Washington Post ביוני 2025, ההיסטוריונים נורמן גודה וג’פרי הרף טענו כי המונח "ג’נוסייד" במקרה של מלחמת עזה אינו עומד בהגדרה המשפטית, מתעלם מאידיאולוגיית ההשמדה של חמאס, והופך לכלי אנטישמי לערעור הלגיטימיות של ישראל. שלושתם נמנים עם חוקרי מלחמות העולם ורצח־העם הבולטים בעולם.

אם כך, לפני שלוקחים את ההאשמות האנטי־ישראליות כנתון ניצח, ובונים עליהן טיעונים מוסריים ופרשנויות פסאודו־תיאולוגיות, ראוי למאשימים להזכיר שחוקרים והוגים חשובים טוענים שמדובר בתעמולת זוועה לא מבוססת. אם במוסר אנחנו עוסקים, גם הגינות ויושרה הם כללים מוסריים שאסור לזלזל בהם.

חזרה לטענה המוסרית

אבל כאמור, יש מי שמבקשים לעגן את דבריהם במוסר היהודי, ובתוכם כותבי אותו המאמר המתמקדים בכתבי הרב קוק. ראוי, אפוא, לבחון את הטענות, דווקא משום שאנו מסכימים לעקרון היסודי שהמלחמה איננה רק מבחן לגבורה לאומית, אלא גם בחינה מוסרית של האומה. מי שמוותר על המוסר – דתי כחילוני – מועֵל בייעוד היהודי.

אנו מייחלים לשיח ערכי נוקב עם השמאל – שיח שיוכל להתבסס על ההנחה שלמדינה היהודית יש ייעוד מוסרי־אוניברסלי, וכי הריבונות המדינית איננה קצה הדרך אלא אמצעי למימוש ייעוד עמוק ורחב הרבה יותר

חשוב לנו לציין עוד נקודת הסכמה: גם אנו מסתייגים בחריפות מההאשמות החוזרות ונשנות על כך שהציונות הדתית לכודה ב"משיחיות מסוכנת". ובדומה לכותבי המאמר, אנו שותפים לאבחנה שהשמאל הציוני אינו מציע כיום כל חזון ערכי או אידאולוגי של ממש לבניית החברה הישראלית. צר לנו על כך, ואנו מייחלים לשיח ערכי נוקב עם השמאל – שיח שיוכל להתבסס על ההנחה שלמדינה היהודית יש, או לפחות אמור להיות, ייעוד מוסרי־אוניברסלי, וכי הריבונות המדינית איננה קצה הדרך אלא אמצעי למימוש ייעוד עמוק ורחב הרבה יותר.

אבל אליה וקוץ בה: כאשר דיון ערכי נשען על תעמולת זוועה אנטי־ישראלית, הוא עלול להפוך לחלק ממנה. מאמרים ואמירות המתפרסמים בישראל משמשים לא אחת ככלי ב"עלילת הג’נוסייד" – המקבילה העכשווית לעלילות הדם הישנות – ותורמים להטמעת נרטיב המושפע מדפוסי החשיבה של האליטות המערביות העכשוויות. אליטות אלו אמנם נושאות עמן הישגים וערכים חשובים, אך בשנים האחרונות לובש חלקן דגל ברור של דקדנס מוסרי: שחיקה זהותית, ויתור על הרצון בהמשכיות וחיים, ועיוותים עמוקים בשיפוט המוסר והמציאות – עיוותים הבאים לידי ביטוי גם ביחסן למלחמתנו הצודקת בעזה. כמה חמור יהיה אם עלילת דם שכזו תישען על דבריו של הוגה יהודי דגול – ותזכה כך לחותמת של לגיטימציה מוסרית־תיאולוגית, ואף לכאורה "ציונית".

סילוף דברי הרב קוק

מאמרם של מרקוביץ' וביגמן מבסס את טענתם על ציטוט אחד בלבד מתוך השמונה קבצים (קובץ א', אות קע"ג), שם כותב הרב קוק:

"האדם שהוא, בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה. חיית האדם שבקרבו נוטה אל צד החושך והבלבול והתוהו שבהוויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות – אמיץ הוא מאוד בתוכן רוחו".

לפני שנעבור למסקנות שמיהרו להסיק ממנה, הם עצמם מעירים כי מדובר בדברים "בוטים כשלעצמם, וגם לא תואמים את האופטימיות שמזוהה איתו בדרך כלל". אלא שמה שהם מכנים "אופטימיות" אינה עניין של מצב־רוח סגנוני, אלא עמוד שדרה רעיוני: תפיסת עולם סדורה ומובנית, המונחת בבסיס כל הגותו של הרב קוק באשר לטבע האדם, מהות נשמתו ותכלית חייו. במילים אחרות: מי שמרשה לעצמו לבנות מגדלים על יסוד פסקה אחת מכתביו של הוגה דעות, מנותקת מהקשרה, יכול להגיע לכל מסקנה שירצה (למען הדיוק - יש חוקרים כמו דב שוורץ, שלדעתם אין בכלל שיטה מגובשת של הרב קוק. אבל לא כל חוקרי הרב מסכימים עמם- וממילא, מי שחושב שאנין לרב קוק שיטה, אינו יכול להסתמך עליה...).

"האדם שהוא, בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה. חיית האדם שבקרבו נוטה אל צד החושך והבלבול והתוהו שבהוויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות – אמיץ הוא מאוד בתוכן רוחו".

באותה פסקה, הרב קוק מתבונן ברובד הנמוך של האדם ("גופו, מזגו"), ומזהה בו יכולת הרסנית קשה. אלא שהרב כן כותב דברים ברורים מאד על מכלול כוחות האדם- וטוען שהבנה אמיתי שלו חייבת להתבסס דווקא על כמיהת הטוב שבו. כמה פסקאות לפני הפסקה המצוטטת במאמר (קובץ א', קס"ז) הרב קוק כותב במפורש:

"בכל יש ניצוץ אור. הנטייה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו; ואותו הניצוץ הטוב...גנוז הוא, חבוי הוא במעמקי הקליפות היותר גסות". במילים אחרות – הנשמה שבאדם שואפת תמיד לטוב, ואפילו במעמקי הכוחות ההרסניים ביותר אפשר- וצריך- למצוא את הטוב.

מכאן נובע גם שהאופן שבו הרב קוק מבין את תיקון האדם שונה בתכלית מהקריאה של מרקוביץ' וביגמן. עיון רחב בשיטתו ילמד כי הוא לא מנחה לריסון מכני של "חיית האדם" באמצעות אקטים חיצוניים בלבד (ואף לא התפילה, עם כל חשיבותה), אלא על חיבור מחודש של האדם לנשמתו, שיחשוף את הכוחות החיוביים המוטבעים בו. רק מתוך האמון העצום שהאמין הרב בטוב שבאדם אפשר להבין את לימוד הזכות שלו על ה'חופשיים' שבזמנו. יישום אמיתי של משנת הרב קוק למציאות ההווה היה פותח באמון אמיתי ועמוק בכוחות העצומים המתגלים בחברה הישראלית של היום, מזכיר את מאמציה של ישראל להימנע מהרג אזרחים (נזכיר את פתיחת המאמר: פתיחת מסדרונות הומניטריים, ביטול פעולות כשיודעים על פגיעה בילדים) - ורק לאחר מכן מתיחת ביקורת על כשלים מוסריים (אם הוכחו ככאלה).

הרב קוק וניטשה – דמיון חיצוני ותהום מהותית

מרקוביץ' וביגמן כותבים: "הרב קוק מסכים עם ניטשה: האדם הוא באמת יצור חייתי ואכזרי". הם אף מציעים שקרבתו הרעיונית לניטשה ולשופנהאואר השפיעה על תפיסתו את טבע האדם. כאן דרוש בירור מדויק הרבה יותר.

חוקרים חשובים טוענים שלדברים האלו באמת אין שחר. בדוקטורט של ד"ר רועי כהן, שבחן את נקודות המפגש בין הגותו של הרב קוק לבין זו של ניטשה, נמצא אכן דמיון בהגותם בכמה הקשרים: שניהם סלדו מדתיות כנועה ומן הטיפוס הדתי הרדוד; שניהם ביקשו לחזק את עוצמתו הפנימית של האדם; ושניהם ראו בחתירה לאותנטיות יעד מרכזי. אלא שמכאן ואילך – ההבדלים ענקים, ובעיקר – בתפיסת האדם.

האידיאל הניטשיאני של אותנטיות מתבסס על התגברות –  האדם ממציא את עצמו, את תכלית חייו, באופן סובייקטיבי, ספונטני ולעיתים שרירותי. לעומת זאת, אצל הרב קוק האותנטיות היא התחברות – גילוי המקוריות הפנימית של האדם, שהיא נשמתו האלוהית." התשובה היא שיבה אל המקוריות –אל החלק האלוהי שבאדם, אל הקול הפנימי הכמה לשוב אל אלוהיו. זוהי "התחברות" ולא "המצאה", ותכליתה איננה קביעת ערכים פרטית אלא חיבור לערכים מוחלטים ונצחיים.

לכן, בעוד שניטשה ראה את האדם כמי שמתגבר על עצמו וממציא את ערכיו, הרב קוק ראה את התיקון כהחזרת האדם לאמת שכבר טבועה בו, לצלם אלוהים, לאור שגנוז בנשמתו – ומכאן גם ההבדל המוחלט ביניהם בשאלת תכלית הדת והמוסר, וגם – בדרכי התיקון וההגעה אל אותה אותנטיות נכספת.

לכן, עיון בהגותו של ניטשה יכול בסופו של דבר להצדיק מלחמה ללא חמלה (החמלה, לדעתו, היא סוג של "מוסר עבדים"). הרב קוק רואה ברצון הטוב והמיטיב, הנרתע מאכזריות, את גילוי מהותו העמוקה של האדם. לדעתנו, קריאה למוסריות- גם במצב מלחמה- יכולה להתבסס רק על המקומות בהם הרב קוק מתגלה כהפוך לחלוטין מניטשה.

בחזרה למציאות – ישראל מול האסלמיזם

מעבר לדיוק בכתבי הרב קוק, האשמת החברה הישראלית כחברה הנגועה ב'יצר מוות' היא בעצמה סילוף הזועק לשמיים; כפי שתיאר בפניי (מ"ח) הסוציולוג פרופ’ גד יאיר, החוקר את הקודים התרבותיים העמוקים של חברות ולאומים, טבח ה7 באוקטובר חשף עד כמה התרבות הפלסטינית – ובייחוד בשילובה עם האיסלמיזם – אינה מותירה תחום חיים שאינו מגויס למאבק במדינה היהודית. במלחמה זו התגלה בבירור שתרבות זו רואה בכל ילד, כל אישה, כל "איש מדע" ואיש מקצוע אחר – כולם חיילים במערכה נגד היהודים. אין "תרבות לשם תרבות", אין חיים לשם חיים: הכל אמצעי במלחמה. בתרבות זו, יצר המוות איננו תוצר לוואי של המלחמה אלא אידיאל נשגב בפני עצמו. הוא נלמד בבתי־הספר, מוטמע בכל דרשה במסגד, ומונחל מגיל הרך. חיילים וחטופים העידו כי בעזה עצמה, לעיתים נדרשו האסירים לשהות בידי חמאס כדי להינצל מאלימות המון מקומי; כך נראית חברה שנפלה שבויה ליצר המוות.

כותבי המאמרים על "יצר המוות" בחברה הישראלית בלבלו את היוצרות: הם ערבבו בין תרבות יוצרת, אוהבת־חיים, שמוכנה להקריב חיי חיילים כדי להציל קומץ חטופים – לבין תרבות המשועבדת כל כולה לערך המוות האיסלמיסטי.

נכון, התרבות הישראלית אוהבת החיים חייבת גם להילחם על חייה. אנחנו מרשים לעצמנו להתנבא: אם יסכימו מנהיגי החמאס לשחרר את כל החטופים ולמסור את נשקם הרצחני, אף ילד אחד לא ייהרג עוד בעזה.

יש מוסר נוצרי

כדי להשלים את התמונה, חשוב להתייחס לנקודה נוספת – היחס המזלזל לשימוש במושג "המוסר הנוצרי". אכן, יש מי שעושים שימוש רדוד במונח "מוסר נוצרי" כדי להתנגח לכאורה ב"תרבות המערבית" בכללה, באופן לא רציני; אך אין להפוך אותו לקריקטורה – להנחה זו יש אכן עוגן הגותי מבוסס. תפיסת המוסר המערבי הנוכחית המזוהה עם חוגים פרוגרסיביים, לפיה החלש הוא גם הצודק, יונקים בתשתיתם מהמסורת הנוצרית. אותה תפיסה – שבבסיסה המהפכה המוסרית שלפיה הסבל עצמו הוא אמת מוסרית – עברה חילון, נטמעה באידיאולוגיות השמאל, ומשם מופנית כיום בעוצמה נגד ישראל. במציאות זו, טרוריסט חמוש עשוי ליהנות מחסינות מוסרית אם הוא מצטייר כ"חלש", בעוד מדינה דמוקרטית המפעילה כוח להגנתה מואשמת בפשע.

כאן מצוי חלק מרכזי ב"עלילת הדם" החדשה שלפיה ישראל מבצעת "ג'נוסייד" בעזה – עלילה שממרקוביץ' וביגמן מספקים לה, בעיוות בולט של משנת הרב קוק, לבוש תיאולוגי־מוסרי. לניתוח מקיף של מנגנון תיאולוגי זה, ראוי לעיין בספרו של פרופ’ שמואל טריגנו "גבולות אושוויץ" כמו גם במאמרו של ד"ר אלעד ליסון בנושא, "במותם ציוו לנו את הלגיטימציה", שפורסם בכרך 24 של כתב עת 'השילוח'.

כפי שהזכיר לא פעם הרב יונתן זקס, הטרגדיה של האנטישמיות המודרנית – בניגוד לזו של ימי הביניים – היא שבפעם הראשונה בהיסטוריה יהודים החלו להאמין לשקרים שנאמרו עליהם. זה תמיד היה קשה להיות יהודי, אך קשה שבעתיים כשהעולם רווי בשקרים; זה היה נכון בשלהי המאה ה־19, זה היה נכון בשנות ה־30 של המאה הקודמת – וזה נכון גם היום. מן הראוי היה שכותבי המאמר יפנו את מבטם גם לאיום הזה: לאופן שבו עלילת־דם חדשה חודרת לתוך השיח הישראלי, ואפילו אל בתי המדרש, כשהיא מוסווית בתחפושת של מוסריות נעלה.

לסיום – חזרה אל הרב

שמחנו לראות את ציטוט דבריו המופלאים של הרב קוק, שנכתבו כתגובה למלחמת העולם הראשונה:

"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים… אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כישרון של רשעה" (אורות המלחמה, פרק ג', עמ' י).

חבל שיש מי שמצאו בדברי הרב קוק מה שלא נכתב בהם, או שמא מיהרו להסיק מהם מסקנות מרחיקות לכת. הם מבינים מכך שאם מתגלה קונפליקט בין מוסר לחיים – עלינו לבחור במוסר: "ריבונות לא כדאית בכל מחיר. מוטב לוותר עליה אם היא משחיתה את הנפש. המוסר אפילו מצדיק במבט לאחור את הגלות, שבה היהודי אמנם היה לפעמים חסר הגנה אבל בעל מצפון נקי".

לעומתם, אנו מבקשים להישאר נאמנים להבנתנו את משנת הרב כפי שאנו מבינים אותה. קריאה למאבק נחוש על ריבונותנו, ויחד עם זאת - מאבק שלא ישכיח מאיתנו את פרצופו האנושי של האויב שלא יתדרדר לנקמנות לשמה או לתופעות שיש מי שמייחסים – ללא כל ביסוס – לחברה הישראלית. איננו מקבלים כל קריאה להתאבדות לאומית - גם כשהיא מוסווית בכיסוי הדק של מוסריות נעלה, ובוודאי לא כשהיא נשענת על תפיסות שהפכו לכלי ניגוח ברור כלפי ישראל.