עצומת אומנים קראה השבוע לחיילי צה"ל: "אל תוציאו פקודות לא חוקיות, אל תבצעו פשעי מלחמה". העובדות בשטח מגוללות סיפור אחר לגמרי, אולם מעבר לכך הדברים מעלים סוגיה שהטרידה רבים כבר בימי ראשית הציונות. זהו דיון מהותי שאינו ניתן למיצוי באמצעים משפטיים, אלא נדרש לשיח פנימי בבירור משמעות התמורה שהתחוללה בעם היהודי עִם שיבת ציון וקום המדינה.

כבר בראשית הציונות הכירה הנהגת היישוב במצוקה המוסרית שנבעה מכורח הלחימה להגנת החיים והרכוש. בספרה "חרב היונה" תיארה אניטה שפירא את הלבטים של הנהגת היישוב במאורעות 1936־1939 ביחס לאורח פעילותו של אורד וינגייט, קצין בריטי שתמך ביהודים ומקים "פלוגות הלילה המיוחדות". מבחינה מוסרית הם התקשו להסתגל לשיטת הגרילה של וינגייט, שחתרה לפעולה התקפית יזומה מחוץ לגדרות היישובים.

המצוקה הפכה משמעותית יותר עם הקמת המדינה. אברום בורג כתב דברים קשים בעניין זה בספרו "לנצח את היטלר": "למה דווקא כשהעולם מתחיל סוף־סוף לדבר באורח של מוסר יהודי, וסוף־סוף הוא מתחיל להתנהג על פי אותן אמות מידה שהטפנו להן... אנחנו לא מרוצים? למה? אולי בשל הסיבה הפשוטה והכואבת כי העולם מפנה את תביעתנו שלנו נגדו־כלפינו אנו... וזה לא נוח".

מתבקשת מדבריו השאלה מהן אמות המידה המוסריות שהטפנו להן - עד כמה הן יהודיות, או שמא הן נגועות בשורשן באמות מידה של מוסר נוצרי אוונגלי, והן חלחלו ליהדות בשנות הגולה באירופה, ועתה משום מה הן מופנות בעיקר כלפי מדינת ישראל.

תשובה מעמיקה לכך מצאתי בספר "בין מוסר נוצרי למוסר יהודי" מאת הרב אליהו בן־אמוזג, ששימש ברבנות בליבורנו במאה ה־19: "ינסו נא אם יוכלו ליישם על האומות את עיקרון המחילה על עלבונות. בדיוק בנקודה שנדמה שהנצרות מתנשאת לגבהים שלא נודעו לפניה, ידרשו נא מן האומות לפעול על פי אותם עקרונות של שפלות רוח, סובלנות, אורך רוח וסלחנות הנמצאים בשפע רב באוונגליון; יאמרו להן אם הן יעזו להגיש את הלחי השנייה למכות וליריקות ולבלוע בשתיקה, ואפילו לגמול טובה לעלבונות הנוראים ביותר.

"ומה יהיה אז? אם יש קיום למולדת וזכות קיום למדינה, אם המונח לאומיות אינו ריק מתוכן, לעולם לא יוכל האוונגליון, המוסר האוונגלי, לשמש כחוק לאומות. ומדוע? משום שעל האומה מוטלות פחות חובות מכפי שמוטלות על היחיד, שכן היקפן ומספרן של החובות הולכים ומצטמצמים ככל שגדלה ההתקבצות החברתית".

במקום שאדם הופך להיות אחראי למשהו מעבר לעצמו, הסביבה שהוא פועל בה היא תמיד מרחב של מאבק - ובמאבק הזה הכללים אחרים. שיח "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם אינו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. האם הציווי המוסרי זהה בין האדם הפרטי לאומה, או שמא מתקיים היגיון אחר כשמדובר בשיקולי הכלל – האומה והמדינה?

יש כאן שתי שאלות, שהאחת מופנית לאומות העולם: מדוע בשיח הבינלאומי הציפייה למימוש מוסר אוונגלי על ידי מדינה במלחמה מופנית קודם כול ובעיקר למדינת ישראל? השאלה האחרת מופנית אלינו, היהודים בארץ ובתפוצות, ודורשת התבוננות פנימית ובירור מחודש לציפיות שיש לנו מעצמנו בענייני מוסר ומלחמה. בירור כזה ייעשה בהקשר החדש של קיום העם היהודי במדינה ריבונית – בתלות באתגרי המלחמה הייחודיים שמציבים לנו האויבים סביב, נוכח אתגרי הביטחון.

החקירה הפרטנית לכל אירוע לגופו בוודאי מחייבת תשומת לב, וצה"ל מקדיש לכך קשב בכל רמות הפיקוד. מעבר לכך מתחייבת התבוננות כוללנית ביקורתית לתיאום ציפיות מוסרי עדכני. בתגובת הזמר עידן עמדי לעצומת האומנים מצוי מפתח להתבוננות הנדרשת: הוא כינה אותם "חבורת מנותקים", שכן הם אכן מנותקים גם מההקשר הכולל וגם מההקשר הנסיבתי הפרטני של המלחמה בחמאס, שעמדי זכה להכיר כלוחם. כמו כל שאלה אנושית מורכבת, גם כאן זוהי תופעה שאינה יכולה להתברר בבתי מדרש או באולפנים, ולא בשיח אוטופי נטול הקשר.