הברית בין האסלאמיסטים השמרנים לשמאל הפרוגרסיבי דמיונית כמעט. בצד אחד ישנם אנשים דתיים, המאמינים בערכים עתיקי יומין ומסורתיים – ובכלל זה הדרת נשים מהמרחב הציבורי, שוביניזם והתנגדות חריפה ללהט״בים. מהעבר האחר ניצבים חילונים סולדי דת, שמעלים על נס שוויון ופתיחות. הקבוצות הללו רדפו זו את זו לאורך ההיסטוריה: הקומוניסטים נרדפו במדינות מוסלמיות קיצוניות, ובמדינות קומוניסטיות התנכלו למוסלמים.

ובכל זאת נרקם הקשר הבלתי סביר הזה, והוא מתחזק באופן יומיומי. האסלאמיסטים הבינו שעליהם למצוא בעלי ברית שיפתחו להם את הדלת במרחבים הפרוגרסיביים - באוניברסיטאות, בתקשורת ובחברה האזרחית. הקומוניסטים תפסו שעליהם לגייס תומכים וסיוע אחרי נפילת ברית המועצות. כך נוצרה הברית הירוקה־אדומה בין שמרני האסלאם לקומוניסטים. במשך השנים פיתחו בעלי הברית שפה משותפת, ומצאו דרך להתעלם ממה שמבדיל ביניהם. האדומים העלימו עין מיחס הירוקים לנשים וללהט״בים, והירוקים העלימו עין מהבוז של חבריהם החדשים לדת ולמסורת.

כמו תנועות קיצוניות רבות בהיסטוריה, היה עניין מחבר אחד ששני הפלגים הסכימו עליו - שנאתם לישראל וליהודים. האסלאמיסטים רואים ביהודים חזירים כופרים, והקומוניסטים רואים בהם חזירים קפיטליסטים. הנה, כבר נמצא תואר ששני המחנות יכולים להסכים עליו. בהמשך הם פיתחו עולם מושגים משותף: ההאשמות ברצח עם מהצד האסלאמיסטי התמזגו בהאשמות בקולוניאליזם מהצד הקומוניסטי; הקריאה הירוקה למחות את ישראל השתלבה עם האפיון האדום של ישראל כמדינה גזענית.

למרות האחדות, עד לפני כמה חודשים פעילות הברית הייתה תחומה בעיקר לאוניברסיטאות, לעיתונות שולית ולפעילים קיצוניים. זה לא המצב היום. מנהיגים במערב הבינו שאם הם רוצים להישאר רלוונטיים, עליהם להיכנע ולאמץ את הרטוריקה של רצח עם, פשעים נגד האנושות, גזענות ושאר מרעין בישין. אם זה לא מספיק, הם גם מצהירים שיכירו במדינה פלסטינית – פרס מוחץ למחוללי טבח 7 באוקטובר. בכך הם מצליחים לקדם את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית, תוך גינויה והחרמתה.

מנהיג זקוק להשפעה, חזון ואחריות, אך המנהיגים שהתבטאו נגד ישראל מפגינים חסך בכל אלה. במקום להשפיע על אזרחי מדינותיהם הם שואבים השראה מהם - ואפילו לא מחברי הזרם המרכזי והמתון בקרב האזרחים, אלא מקיצונים שמקימים מהומה ויודעים לייצר שיח ברשתות החברתיות והפגנות ברחובות. במקום להציג חזון אמיתי ובעל סיכויי הצלחה, הם מסתפקים בסיסמאות כמו ״פתרון שתי המדינות״ ו״הפסקת הלחימה״, בלי לתת את הדעת על כך שהדברים הללו נוסו במשך עשרות שנים אך עלו בתוהו, והביאו נהרות של דם ואש.

במקום שמנהיגי העולם יגלו אחריות, הם מובילים שוב לאסון שישראל והפלסטינים נתונים בו. המדינות ששבות ומתערבות בנעשה במזרח התיכון פעם אחר פעם, בלי לשאת בתוצאות, מקדמות פתרונות הרסניים ולא לומדות את הלקח. במקום להראות את הדרך, המנהיגים נגררים.

אין בכל האמור לעיל כדי להגיד שישראל חפה מטעויות. אך טעויותיה מתגמדות לעומת רצח העם האמיתי שנעשה בגבולותיה – זה שניסו לעשות מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר 2023. אלה מצטרפים לניסיון למחוק את מדינת ישראל כבר בלידתה ב־1948 ולאורך כל מלחמותיה, וכן לפוגרומים, למעשי טבח מחרידים ולשואת יהודי אירופה לפני קום המדינה.

אם מנהיגי אירופה מעוניינים להוביל מדיניות, עליהם לומר באופן ברור ונחרץ: ארגון טרור שפתח במלחמה נגד ישראל הוא האשם בפריצתה של המלחמה ובהימשכותה, וגם בתנאי המחיה בעזה. הפתרון היחיד למצב הוא פירוקו המוחלט של חמאס והשבת החטופים לביתם. רק אז נוכל להתווכח ולחלוק על הקמת מדינת פלסטינית. עד אז כל אמירה כזאת היא לא יותר מכניעה מבישה לאיומי קיצוניים ומתן פרס לרוצחים.