היממה שאחרי הכותרת הראשית "מלחמה" בעיתונים החרדיים טלטלה את בערל ושמערל. "אחי, אנחנו חייבים להתגייס, קודשי ישראל בסכנה", אמר בערל לשמערל. "בדוק, גבר", ענה שמערל. שעתיים לאחר מכן כבר התייצבו שני החברים במטה המלחמה החרדי החדש בלב בני־ברק. "ברוכים הבאים", פנה לעברם בחיוך רחב עסקן עבדקן עם צעיף יוקרתי, "איזה כיף שבאתם".

"מה, הציונים כבר הספיקו להפציץ את המטה?", תהה בערל כשהוא מביט ימינה ושמאלה.

"לא לא, נו, אתה בבני־ברק", ענה העסקן לקונית, "אבל בואו נתמקד בעיקר: מכיוון שאתם הראשונים, שניכם תהיו הרמטכ"לים של המלחמה. קדימה לעבודה, השולחן שלכם נמצא בבור".

בערל ושמערל הביטו זה בזה בתמיהה משולבת באימה. "סליחה אדוני, מה אמרת עכשיו? איזה רמטכ"לים, אנחנו לא יודעים כלום על צבא. ועל איזה בור אתה מדבר?".

"יש פה בור ספיגה ישן, התקנו שם תאורה ושמנו שולחן פלסטיק. אמרו שצריך בור אז הכנו בור". שמערל ובערל שתקו ובלעו את רוקם, כשקולו של העסקן נעשה מעט חסר סבלנות. "ולגבי המינוי שלכם, ברור שאתם לא מבינים כלום בצבא. מישהו אחר אצלנו מבין? זה מה שהוחלט, הראשונים שבאים מתמנים. בהצלחה".

בערל ושמערל לקחו את תפקידם ברצינות. אחרי פחות משבועיים הודיעו לעסקן כי הצליחו לארגן פלוגה ראשונה, שתתחיל טירונות כבר ביום ראשון. העסקן בירך אותם, והבטיח לבוא לבקר.

השחר עלה על בסיס הטירונים שהוקם בחיפזון ביער ליד אלעד. "קדימה, לקום", זירזו בערל ושמערל את חיילי הפלוגה, "מתחילים היום את מלחמת ה'!".

"תן לישון, נודניק", מלמלו הטירונים העייפים. רק ב־12 וחצי בצהריים, אחרי שהתפללו שחרית בכוונה עצומה, נעמדו סוף־סוף חיילי הפלוגה ברחבה הגדולה שבמרכזה התנוסס דגל ישראל. הטירונים היו המומים. "מה זה הדגל הזה, השתגעתם?", נשמעו קריאות מחאה מדבוקת הצעירים, "אנחנו הולכים להילחם במדינת ישראל ואתם תולים פה דגל שלה, מה קורה פה, אתם עושים מאיתנו צחוק?".

קול נהמת מנוע מתקרב השתיק את הטירונים. ליד הרחבה נעצר רכב שרד שחור ומפואר, וממנו יצא העסקן העבדקן. שמערל ובערל הבחינו שהחליף צעיף מאז פגישתם האחרונה.

"חבר'ה, תירגעו", אמר העסקן לטירונים בחיוך רחב, "יש פה דגל ישראל כי המדינה הזו מממנת אותנו וגם את המלחמה הזו שלנו. מי אתם חושבים משלם על כל מה שיש כאן מסביב, אה? מי משלם את המשכורות ובעתיד גם את הפנסיות של שני הרמטכ"לים שלכם? נו, אז אנחנו לא יכולים להיות כפויי טובה. כלומר ברור שאנחנו יכולים, זה מה שאנחנו עושים בשוטף, אבל מראית עין חייבת להיות. בואו, גם בפוניבז' תולים דגל ביום העצמאות, וזה יום העצמאות שלנו מול הכופרים!".

"טוב", אמר בערל אחרי שעניין הדגל נפתר, "עכשיו נחלק אתכם לשלוש כיתות. החלוקה תהיה לפי יכולת ריצה וכושר, וזה מה שנעשה היום - ריצות ואימוני כוח. לפי התוצאות נחלק אתכם לכיתה קרבית, כיתת תומכי לחימה וכיתת ג'ובניקים".

"רגע־רגע", העסקן קטע את דבריהם, "בואו הצידה, אני צריך לדבר אתכם".

"מה העניין?", תהו בערל ושמערל כשישבו במושב האחורי של מכונית השרד.

"אי אפשר לעשות את הערבובייה הזאת בשום פנים ואופן", אמר העסקן. "החלוקה של הפלוגה לכיתות צריכה להיות לפי חסידים, ליטאים וספרדים. אתה רוצה שהאחים של זוננשיין לא יוכלו להתחתן כי אחד האחים שירת באותה כיתה עם מועלם?".

"אבל זוננשיין צילייגר שבקושי זז", אמר שמערל, "ומועלם רץ כמו הכושים מאפריקה". "מרוקו זה גם באפריקה", ציין בערל. "בערל, אתה מפגין פה יותר מדי ידע, תכף יתברר שלמדת ליבה ולא תוכל להוביל פה את החבר'ה". "חס וחלילה, איזה ליבה", התנער בערל. "פעם אחת עברתי ליד מישהו שדיבר על מישהו שהיה באפריקה והוא הזכיר את מרוקו". "יפה", העסקן היה מרוצה. "נו, אז קדימה תחלקו אותם לכיתות ויאללה לאימונים. אין לנו את כל היום".

בשעה אחת וחצי הייתה הפלוגה מוכנה לתחילת יום האימונים הראשון. "שאלות לפני שמתחילים באימון חסימת כבישים?", אמר בערל. "האמת שכן", ענה חסיד צעיר ופסע קדימה. "בחסידות שלנו נוהגים להתפלל מנחה גדולה ברגע שאפשר, וכבר עברנו את הזמן. אני דורש שייתנו לנו להתפלל, הבטיחו לנו. זה לא קנטוניסטים פה".

"תירגע, זילברמן", נזף בו שמערל, "אף אחד פה לא קומוניסט". "הוא אמר קנטוניסט, לא קומוניסט", לחש בערל לשמערל, "קנטוניסטים הם ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה־19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות ואז גויסו לצבא". "אז כן למדת ליבה!", הביט בו שמערל במבט מאשים.

"יש לנו פה שלושים ושבע טירונים", אמר בערל ופניו מאדימים, "בוא נראה להם שאנחנו יכולים לפעול יחד בלי לריב".

שמערל הביט כעת בבערל בחיוך שהלך והתרחב. "מה עכשיו", התגונן בערל. "אמרת שלושים ושבע חיילים, אז לא למדת ליבה. חסדי השם", אמר שמערל. השניים התחבקו קצרות ופנו שוב לטירונים.

"טוב, הכיתה החסידית תתפלל עכשיו מנחה. הליטאים יתפללו בפלג המנחה. הספרדים - תעשו מה שבא לכם, אין לנו מושג מה נהוג אצלכם. עוד בעיות?".

"כן", בחור שחרחר ונמוך קומה פסע קדימה, "מה עם ארוחת צהריים, אנחנו מתים מרעב". "אבל הכנו פריסה, רק לפני שעה אכלתם", ענה שמערל. "לא היה שם שום דבר כשר שיכולנו לאכול", ענה הלוחם. "מה?", בערל הזדעק, "הזמנו את כל סוגי ההכשרים שיש". "את כל סוגי ההכשרים האשכנזיים", ענה הטירון, "לא את הכשרויות שלנו".

כך נמשך היום, ובסופו התקיימו שש תפילות ערבית שונות, ומריבות על נוסח ברכת המזון הביאו לקטטות בתוך האוהלים. בערל ושמערל ביקשו פגישה דחופה עם העסקן, וכשזה אמר להם שאין באפשרותו להיפגש איתם ביומיים הקרובים, הם הודיעו לו על התפטרותם בשלוש מילים: "נמות ולא נתגייס".