לפני כמה שנים כתבתי תסריט לסרט עלילתי. עברתי עליות ומורדות בכתיבת התסריט הזה. ככה זה במקצוע, ככה זה בישראל, והקרבה האישית שלי לסיפור גרמה לי ליחסים מאוד מורכבים איתו. זה היה ממש תסריט אוטוביוגרפי, ואפילו שבמובנים רבים כל יצירה היא אוטוביוגרפית בשכבת העומק שלה, התסריט היה ממש אישי ועיקר ההתמודדות שלי בכתיבה שלו הייתה להרחיק אותו ממני קצת. לייצר מרווח שיאפשר לי לכתוב אותו בקלות, קצת־קצת מבחוץ. לפעמים הרגשתי שאני דווקא כן צריך לצלול מחדש אל העומקים הפרטיים של הסיפור שלי כדי לשכתב סצנות, וזה תמיד היה אתגר לא פשוט. בקיצור, המשימה דרשה ממני את ראשי ורובי, כמו שאומרים.

יום אחד ישבתי לעבוד בקפה במוזיאון ישראל. ניסיתי לכתוב סצנה קשוחה יחסית ומצאתי את עצמי מוחק אותה וכותב שוב, מוחק וכותב, מנסה כיוון אחר, הולך לשירותים, נכנס ליוטיוב, יוצא לסיגריה. במשך שלוש שעות הלכתי ובאתי ובסופו של דבר על מסך המחשב לא הופיעה מילה, רק סמן ההקלדה הבהב בסתמיות המעצבנת שלו.

כמעט אמרתי נואש, אבל אז נכנס לבית הקפה אורי, ידיד רחוק שלי, גם הוא תסריטאי במקצועו. אמרנו שלום, שאלנו זה בשלומו של זה, וכשסיפרתי לו על מה אני עובד ואיך אני מתקשה לכתוב את הסצנה אורי אמר, תגיד, מי אתה רוצה שישחק את הדמות שאתה כותב עכשיו?

חשבתי רגע ואמרתי לו וואלה, לא חשבתי על זה. יש עוד זמן עד הליהוק. אבל אורי התעקש ואמר, ברור, ברור. לא ביקשתי ממך ללהק עכשיו סופית ולשלוח חוזה חתום. סתם, תעשה עם עצמך רגע חושבים, ותלהק לך בראש מישהו. זה יקל עליך. זה יעזור לך לכתוב. ואני חייכתי לעצמי ולחצתי לאורי את היד ונפרדנו. אחר כך הזמנתי עוד קפה ועוד מאפה והתיישבתי מול המחשב וחשבתי וחשבתי, ואז החלטתי שאני ״מלהק״ לסצנה הבעייתית שלי את אלון אבוטבול. זמנית, כמו שאורי הציע. רק כדי להצליח לכתוב אותה.

על אף השם הדומה שלנו, אין בינינו קשר משפחתי וגם לא היכרות אישית. הכרתי אותו מסרטים שאהבתי במיוחד, כמו ״לילסדה״, ״האסונות של נינה״, ״בופור״, ״שלום לבן דודי״, ״מקום בגן עדן״, והסרט שבדיוק ראיתי כמה ימים קודם לכן: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳. אז לגמתי עוד לגימה מהקפה וניגשתי לסצנה כשבראש שלי אלון אבוטבול ויהי מה.

וראו זה פלא, הטיפ של אורי עבד. הסצנה נכתבה ואפילו היטב אלון ״שיחק״ בה נהדר, ומאז הקפה במוזיאון נוצר חיבור עמוק ביני ובין אלון אבוטבול. חיבור שהוא עצמו בכלל לא ידע עליו. ככל שהתסריט התקדם היה לי די ברור שבסופו של דבר ארצה ללהק את אלון לשחק בו באמת, לא רק במחשבות שלי.

וככה, ערב אחד הלכתי ברחוב מונטיפיורי בתל־אביב, ושם, מחוץ לאיזה בר יין, ראיתי לפתע את אלון אבוטבול עומד ושותה סודה. בלי להסס ניגשתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. סיפרתי לו קצת על עצמי וקצת על התסריט ועל הטיפ ההוא של אורי שפתר לי את הסצנה, וגם סיפרתי לו שבילדות שלנו אחד הדיסקים שהתנגנו אצלנו בבית בלי סוף היה ״בית הקדושה״ של אחיו המנוח אברהם אבוטבול ז״ל. ואלון הקשיב ושאל שאלות מעניינות ומתעניינות, ואפילו קצת התרגש לדעתי. הוא אמר לי שיאללה, ברגע שהסרט קורה - אכתוב לו ונראה. מאז לא התראינו ולא דיברנו, רק מדי פעם היינו עושים אחד לשני לייקים בפייסבוק. זהו.

בשבוע שעבר אחי נעם שלח לי את ההודעה הלא רשמית על מותו הטרגי של אלון בחוף הבונים. ברגע הראשון סירבתי להאמין. זה הרי לא הגיוני שאיש חי כל כך ייעלם ככה לפתע. נכנסתי לפייסבוק שלו וראיתי את הסטורי האחרון שעלה כמה שעות קודם לכן. סטורי של זריחה. כל כך קיוויתי שזו סתם שמועה, שהנה, תכף יתברר שהכול בסדר, שכמו בסרטים הגיבור יקום, ינער את החול מהבגדים, יירק את המים הצידה ויחייך את חיוך הניצחון. כל כך קיוויתי. כל כך התפללתי. אבל לא. אלון אבוטבול אכן הלך לבית עולמו והוא רק בן שישים.

יש נשמות כאלה שהן מאוד חיות. שיש להן איזה תדר שמותיר רושם בעולם. רושם כזה שנראה שאי אפשר למלא אחרי לכתן. בימים אחרי הפטירה של אלון, מעבר להספדים ולכתבות שסיקרו את הקריירה המפוארת שלו, נכתבו גם פוסטים רבים בידי אנשים אלמונים יותר ופחות שגילו עוד רבדים באישיותו הייחודית. ואני הדלקתי נר לזכרו ולזכר הגיבור שלי שהוא לעולם לא ישחק כבר, אבל תמיד יהיה.