בערב תשעה באב התפרסם הסרטון הנורא שבו רואים את אביתר דוד, שנחטף ממסיבת הנובה, עומד רזה ומורעב בתוך המנהרות האיומות של החמאס. לא ראיתי את הסרטון, לא הייתי מסוגל, כמה שניות הספיקו לי כדי להישבר לרסיסים. מחבלי החמאס הפסיכופתים אילצו את אביתר "לחפור את הקבר של עצמו". הם צילמו אותו כשהוא מתכופף, בלי חולצה, כשכל העצמות שלו בולטות החוצה, ראיתי תמונות כאלה כשעבדתי ביד ושם, כך נראו היהודים ההלומים ששרדו במחנות העבודה האיומים, כך הם נראו כששחררו אותם מהמחנות, והנה, אלפיים עשרים וחמש ואני רואה את אותן תמונות. הפעם בצבע. והפעם אני מכיר את המשפחה של אביתר, דיברתי עם אחיו ועם אחותו, ועם אמא שלו, המדהימה כל כך. וככה הוא נראה. עור ועצמות, בתוך מנהרה חשוכה. איזה סיוט. איזה סיוט.

בעוד כמה שנים, המלחמה הזאת תהפוך לזיכרון רחוק ונורא. אני לא יודע מה אני אזכור מהשנתיים האיומות האלה. אבל יש כמה ימים נוראים שאני לא אשכח בחיים. יש כמה אירועים שהותירו בי צלקות צורבות שאני נושא בתוכי. ואני לא אשכח אותם בחיים. למשל, בלילה שבו גילינו ששלושת החטופים שנמלטו נורו למוות. יותם חיים, ואלון שמריז, וסאמר טלאלקה. למשל, ביום שבו גילינו את ששת גופות החטופים. את הרש וכרמל ואלכס ואלמוג ואורי ועדן. למשל, אני זוכר איך ביום שאחרי מלחמת ישראל־איראן, נפלו שבעה חיילים ברצועה. אפילו רגע אחד של שקט לא היה לנו. אני לא אשכח את התחושה הזאת בחיים. וגם הסרטון הזה של אביתר דוד. במנהרה. כחוש וחלש ומבועת. גם את הסרטון הזה אני לא אשכח כל חיי, למרות שבכלל לא צפיתי בו. אני לא אשכח אותו לעולם.

וזאת השאלה היחידה שמעסיקה אותי השבוע. איך אני אמור להמשיך בחיים שלי כשאביתר שם, כשהוא נראה ככה, כשהוא מעונה ככה, איך אני אמור להמשיך לחיות. אני לא שואל את זה בהתרסה, אני שואל את זה באמת, איך אני אמור לעבוד, לכתוב, לגדל ילדים, להעביר הרצאות, לפקוח עיניים בבוקר, לשתות קפה, לאכול ארוחת בוקר קטנה, איך אני אמור להיות בתוך החיים, כמה אפשר להדחיק, אי אפשר להדחיק, אני כבר כמעט שנתיים מדחיק ומדחיק ומדחיק ומדחיק, אני מנהל את חיי לצד הידיעה האיומה שיש לי אחים אהובים שנלקחו מבתיהם, מחייהם, אל המקום הכי נורא עלי אדמות. אבל אני לא נותן לזה להיכנס לי ללב. ועכשיו זה נכנס לי ללב. עכשיו זה נכנס לי ללב.

ובעוד כמה ימים אוגוסט מתחיל, לא אוגוסט החודש, אלא "אוגוסט" האמיתי, שבו לילדים אין מסגרות, וכל הקייטנות נגמרות, וכל הצהרונים מסתיימים, וכל המעיינות מתמלאים במטיילים מזיעים, וכל הכבישים עמוסים ופקוקים, זה אוגוסט הנורא שממנו כל ההורים מפחדים. והילדים שלי אוהבים מסגרות, טוב להם בכיתות ובגנים שלהם, אולי כל הילדים ככה. ופחות טוב להם כשכל הזמן פנוי ונמרח כזה. הם צריכים סדר ולוח זמנים. ולכן אנחנו משתדלים לארגן את אוגוסט מראש, לקבוע תוכניות וחופשות, כדי שלא נגיע למצב כזה של יותר מדי זמן פנוי. כי שם הצרות מתחילות. ואני לא רוצה צרות, להפך, אני רוצה לשמוח וליהנות עם הילדים שלי. וכדי שיהיה לנו אוגוסט טוב, אני צריך להיות אבא נוכח בשלושת השבועות הקרובים, אני צריך להיות חרוץ, וערני, ונמרץ, ומלא אהבה, אני צריך להיות שם בשביל הילדים שלי, אבל אני לא מסוגל, איך אני אמור להיות חרוץ ונמרץ ומלא אהבה, כשאביתר דוד סובל כך בתוך המנהרות. מה אני אמור לעשות, איך אני אמור לחיות, אני שואל את זה באמת, אני כותב את המילים האלה ואין לי תשובה.

עוד מעט שנתיים מפרוץ המלחמה. את חיזבאללה הכרענו, את איראן נקנקנו, מהחות'ים אנחנו לא מתרגשים, ורק את אויבינו המוטרפים, המחורפנים, העלובים, שמתחבאים במחילות לחות, ממש כאן מתחת לאף, אנחנו לא מסוגלים להכריע. כבר כמעט שנתיים שראש הממשלה מבטיח לנו ניצחון מוחלט הפעם עם הקובץ, כבר כמעט שנתיים ששערי הגיהינום נפתחים על עזה שוב ושוב ושוב, ועדיין החמאס שולט ברצועה, ועדיין יש עשרות חטופים, חיים ומתים, ועדיין מתפרסמים סרטוני זוועות שנכנסים לי לסיוטים. מי היה מאמין שהיום הנורא הזה, שבו הובסנו קשות, יתגלגל לכזאת מסכת עינויים אינסופית. מי היה מאמין שגם אחרי שנתיים של קרבות, לא נצליח להכריע את אויבינו חסרי הרחמים. מי היה מאמין שגם את הקיץ הזה אני אעביר עם דמעות בעיניים, ועם מחשבות איומות, על יהודים אומללים ושדופים במנהרות.

את רוב הטורים שלי אני משתדל להקדיש לאהבה ולחמלה ולתקווה ולנדיבות ולסיפורים יפים. אבל השבוע אין בי יכולת לכתוב על שום דבר מנחם. רק את הכאב הזה אני מסוגל לכתוב. אני מתפלל לרפואתו של אביתר הטוב. אני מתפלל לשובו. אני שולח כוחות למשפחה האהובה שלו. אני מתפלל שריבונו של עולם יעניק לי כוחות, להיות אבא טוב באוגוסט הזה. לא לשקוע במרה שחורה. לא להתעורר בבוקר עם דמעות.