מתבגרים שקמים בשש בבוקר בקיץ זו תופעה כל כך נדירה, שהיא יכולה להתרחש רק באחת משתי הנסיבות הבאות. הראשונה היא טיול, מחנה או בילוי־ממש־שווה שמחכה להם בקצה ההתמתחות, והשנייה – אח שלהם מתגייס. ובכן, השבוע התקיימה אצלנו אופציה מספר שתיים. ליווינו את הבן הבכור שלנו ליומו הראשון בצה"ל. הוא הבכור, אבל מתגייס שלישי. נוה התגייס לפני ארבע שנים, לפני שנה ורבע ליווינו את הבת לבקו"ם לשירות משמעותי אך לא קרבי. הפעם הגענו ליום הגיוס לשריון.

חנינו ועלינו לגבעת התחמושת (היוש צה"ל, חשבת על מקום קצת פחות טריגרי לגיוס? יש לי כמה המלצות. בפרטי). הבאנו מאפים, שתייה מתוקה ומים לשפוך אחריו, זה המנהג כן? (לשפוך אחריו, לא עליו, חראם על הילדים). "תעשו כאילו אתם שמחים שהוא מתגייס", הורה לנו הצלם האקראי שביקשנו ממנו למסגר את הרגע. "אם הוא רק היה יודע", מלמלנו לעצמנו מתחת לשפם המשפחתי וחייכנו וצחקנו ואז בכינו, כלומר בכיתי, ושוב הצטלמנו.

כשהדקות נקפו, התחלנו לכתוב את התסריט של הלהיט הקולנועי הבא "שכחו אותי בלשכה". אחד־אחד נקראו החבר'ה לחצות את הלובי של המוזיאון ולהפוך לרכוש צה"ל, ורק לבן שלי, טוב נו, לעוד חמישה חבר'ה, לא קראו. האמת? לא רק שהרווחנו אותו עוד קצת איתנו, זה עשה עוד משהו בלב. את ההשלמה הסופית, את תחושת "אנחנו מוכנים. לגמרי". ואז הגיע האות, והשם שלו נקרא בלי מיקרופון כי כבר לא היה צריך, וחיבוק, וצהלות של האחיות שלו וקצת מים בעקביו, שישוב לשלום.

כבר חודשים מעורבבת לי הבטן מהיום הזה. כשנוה התגייס דאגתי מאוד. הוא בכלל התחיל מסלול ארוך מאוד והיה רחוק מלהיות מבצעי, ומלחמה לא נראתה באופק אפילו לא ביום בהיר, אם יש אפשרות כזו בישראל. אבל היום ההוא הפך את פעימות הלב שלי ללא סדירות, כמו ליבם של כל כך הרבה אבות ואימהות וגם נשים של (כי הבן הזה כבר נשוי) וגם של החיילים עצמם.

ועכשיו בכלל לא עיתות שלום, אלא שנה וכמעט עשרה חודשים של מלחמה, והסיכון הוא לא תיאורטי אלא מוחשי מאוד, ואת הפחד והדאגה אפשר להרגיש באוויר ולממש בידיים. הדמעות בגבעת התחמושת השבוע לא היו רק שלי. הרבה אימהות הסתובבו שם בלחיים רטובות. לא צריך לנגב דמעות של מסירות נפש.

בתהליך הזה של להחליט היכן לשרת היו גם שאלות. תהיות שבחברה הערכית והמשרתת שלנו כמעט לא שואלים. הבן שלי הוא אח שכול וכואב, המשפחה שלנו מתמודדת עם אובדן. הוא יכול לתרום במקומות רבים אחרים בצה"ל ולעשות שם יופי של עבודה. אז למה לבחור דווקא במסלול הקרבי ולמה להסתכן. אפילו המדינה מאפשרת לו לומר די, עד כאן, יש גבול. אז אולי?

ויש עוד שאלה, איפה כולם. כלומר, יש את הכולם שמשרתים ונלחמים והולכים למילואים שוב ושוב. אבל יש חברות שבהן רבים בוחרים בשירות עורפי, או נפלטו מהשירות ולא ממש מחפשים איך לחזור, או לא משרתים כלל. ואולי אנחנו צריכים לנהוג כמותם. לא לראות, לא לשמוע ולא לדבר על זה. לחיות את חיינו הקטנים מתחת לרדאר. כי איך יכול להיות שמשפחות שכולות או משפחות פצועים עדיין מגייסות ילדים לקרבי ובניהן משרתים ומסתכנים עבור המדינה. יאללה שמישהו שם יעשה מאמץ להביא אל הלשכה את מי שלא תורם. שידלגו עלינו.

מה עוד תבקשי מכורה

לפני כמה שבועות סיפר לנו יו"ר יד לבנים אלי טהר, שרוב ילדי המשפחות השכולות מתגייסים לשירות קרבי בצה"ל. הרמנו גבה. רבים מהם רוצים להמשיך את דרכו של האח שנפל, הוא הסביר. הם לוקחים את השכול והופכים אותו למנוף לתרומה ונתינה. הוא לא בולם אותם, הוא נותן להם כוח. כן, יש אחים שכולים שלוחמים כבר שנה ותשעה חודשים.

כי אחרי השאלות הנוקבות ואולי במקביל אליהן, מגיעות התשובות הגדולות. האמיתות שפעם יכולתי לדקלם והיום אני, ואולי כל משפחות החיילים, מרגישות בגוף. שהשירות הזה הוא זכות. שהיכולת לקחת חלק במשא הזה, בתהליך של בניין עם ומדינת ישראל, היא לא מובנת מאליה. לא אחרי אלפיים שנות גלות שהרגע ציינו אותן בצום, לא אחרי השואה האיומה ולא אחרי מתקפת הפתע בשמחת תורה. ראינו מה קורה כשצבא לא מוכן ולא מגיע, ראינו איזו הצלה הוא יכול להביא. כל יום שאנחנו כאן, כולנו, הוא בזכות חיילינו שנלחמים בעזה ובכל מוקדי החיכוך. לסבא וסבתא רבתא שלי שניבטים אליי מהקיר בבית הוריי אני מספרת שיש לנו צבא ומדינה, ושלמרות שבתם ניצלה בעור שיניה מהשואה האיומה וזכתה שרק בן אחד שלה ימשיך את משפחתה, החימשים שלהם משרתים בצבא הקיום לישראל. את כל זה היה קל יותר לכתוב פעם. היום הלב כבד יותר, אבל גם הוודאות.

וכן, צה"ל זקוק, והמדינה צריכה, ואין מספיק כוח אדם, וצה"ל מעלים עין מכל מיני מחלות של מלש"בים כי דרושים עוד לוחמים. ומהמקום הזה, של הצורך והזכות לתרום לעם ישראל, להיות שותף, הבן שלנו בחר באבק של הטנקים, ואנחנו איתו.

בכל צומת בחיים בישראל אפשר לשאול למה דווקא אני ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואיפה כולם. וזה נכון בכל מעגלי החיים. אבל מי שרוצה לחיות, לחיות באמת, לא לצד, לא על יד, לא בערך, יבחר לפעול עם א־ל, להיות שותף בבניין החברה והמדינה שלנו כאן. זה ובחרת בחיים. סליחה על המילים הגדולות, הולכת לשטוף את הפה.

ומילה אחת לאריה דרעי, שלא רוצה חלילה שתלמידי הישיבות יחשבו להתגייס. אני לא אפדח פה את הבן שלי (בכל זאת טירון) ואני לא אספר מי תמיד חזר הביתה מהישיבה קצת אחרי שהתחיל בין הזמנים, וחזר לישיבה קצת לפני שהתחיל הזמן הבא, ובין לבין הוא יושב ולומד, ואיך נראית דבקות בתורה מאהבה. אם הבן הזה יכול לצאת מבית המדרש ולשרת את עם ישראל לא רק מול הספר אלא גם בשיזפון, אני באמת חושבת שאין אחד שלא יכול. זו תורת אמת.

Ofralax@gmail.com