מאז פרשת דיר יאסין באפריל 1948, תוך כדי מלחמת העצמאות, לא קרה שגורמים ישראלים חברו לגורמי אויב בעת מלחמה ושיתפו פעולה בתעמולה שקרית לפיה, ישראל מבצעת פשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית, כפי שקרה עם קמפיין "ההרעבה בעזה". המכניזם זהה: ההנהגה הפלסטינית מפיצה שמועות על טבח ומעשה זוועה שכביכול נעשו על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י, במטרה ללחוץ על מדינות ערב להצטרף למלחמה, הנהגת היישוב מסיבות פוליטיות מאמצת מסיבות פוליטיות את הנרטיב השקרי ומגנה את הטבח שנעשה כביכול.
החוקר אורי מילשטיין טוען שבעקבות דיר יאסין, מנחם בגין ומפלגתו קיבלו תווית של רוצחים שלא ראויים לקחת חלק בשלטון על המדינה. וכך השמאל שלט ללא עוררין עד המהפך ב-1977. מבחינת העובדות? החוקר אליעזר טאובר, במחקר מעמיק בספרו "דיר יאסין - סוף המיתוס", מפריך את מיתוס הטבח, ואליו מצטרפים חוקרים נוספים, יהודים וערבים.
כאז כן עכשיו. תעמולה פלסטינית שקרית מקבלת חיזוק מגורמים ישראלים שמאלנים שמטרתם לפגוע בימין, גם במחיר של פגיעה במדינה. עד שהתעמולה מופרכת, הנזק כבר נעשה - נזק תדמיתי עצום שמוביל לנזק מדיני, נגרם לישראל.
הכי מעניין
7 באוקטובר התחיל בהלם טוטאלי. בהבנה שמדינת ישראל ואזרחיה נמצאים באירוע אחר לגמרי. שהסיוט הגרוע ביותר התגשם ואירועים מן ההיסטוריה היהודית שבו לתחייה. פוגרום, טבח, שחיטה. מילים ששייכות לגלות ולתקופות אפלות חזרו לשיח הציבורי. מילים שלא דמיינו שנשתמש בהן לתיאור אירוע שקרה לנו במדינה ישראל העצמאית ובעלת הצבא החזק במזרח התיכון.
ההמשך ידוע. התעשתנו, החזרנו מלחמה שערה וידענו להתאחד למשך שעה קלה. החזרנו לשיח ביטויים כמו "כוחנו באחדותנו" ו"רק יחד ננצח", התנדבנו למען חיילינו, למען מפונינו, ולזמן קצר שיחזרנו את שעותיה היפות של המדינה.
זה נמשך שבועות ספורים. התארגנות זריזה של ארגוני ה"רָלֵ"בֵת" (רק לא ביבי) עשו הסבה מהירה לחיפוש ומציאת אשמים במחדל - ביבי כמובן, הממשלה, המתנחלים (העלילה המופרכת על העברת כוחות מהעוטף ליו"ש). האצבע המאשימה הצביעה עליהם, תוך יצירת מצג שווא של פעילות למען החטופים.
מחאה נגד המלחמה בגבול הרצועה | צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90
חלף בקושי חודש ודיבורים על עסקת חטופים עלו לאוויר. כמובן, לשיטת מוחי קפלן, מי שמתנגד לעסקה חלקית הוא רשע, מפקיר, הדם על ידיו. החלו קמפיינים מתוזמרים היטב בזה אחר זה, תוך הדרת משפחות חטופים שסוברים אחרת. אלה שטוענים כי שחרור חלקי של חטופים גוזר את דינם של הללו שנשארים מאחור, ששחרור מאות מחבלים מסמן את הקורבנות הבאים, שהדבר יעודד עוד חטיפת ישראלים. הללו הודרו מהאולפנים וטענותיהם הושתקו. דרישה לשחרר חטופים בכל מחיר מהודהדת על ידי ארגוני מחאה ומתודלקת על ידי תקשורת חסרת אחריות. כך, במשך כמעט שנתיים, המחאה שלבשה ופשטה צורה לפי הנושא שעל הפרק מתנהלת, תוך שימוש ציני בחטופינו ובחיילינו.
המסרים המהודהדים:
1. למען החטופים – תמיכה בעסקה חלקית וסיום המלחמה בכל מחיר, שמשמעותה כניעה לחמאס. מי שמתנגד הוא אכזרי, רשע, דם על ידיו.
2. למען החיילים – הצבא שחוק, החיילים נהרגים ללא תכלית. יש להפסיק את המלחמה. משמעות הדבר היא שחמאס נשאר על הגדר, משתקם ומאיים שוב על העוטף.
מחאה לשיוויון בנטל מול הבקו"ם | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
3. גיוס החרדים – חוק הגיוס הוא חוק השתמטות. הממשלה מפלה בין דם לדם. בגלל החרדים חיילינו נשחקים, קורסים, זועקים.
4. הממשלה מטרפדת בזדון עסקה עם חמאס. היא לא רוצה את החטופים בבית. ביבי רוצה להמשיך את המלחמה מסיבות של הישרדות פוליטית.
מחאת אמנים בכיכר הבימה, אפריל 2025 | צילום: תומר נויברג - פלאש 90
ופה יש תפנית בעלילה. אותו מיעוט קיצוני חש שלא די בכך. לא די להטות את הציבור לצידו באמתלה של דאגה לחטופים ולחיילים. זה לא מספק את הסחורה. לפיכך יש לפנות למדינות העולם ולהזמין לחצים וגינויים. אם ארצות הברית תחת ממשל טראמפ לא קונה את הסחורה, יש את האיחוד האירופי ומדינות מערביות אחרות שישמחו להטיל סנקציות על ישראל ולאיים בהכרה במדינה פלסטינית. כך נולדו הקמפיינים שזועקים "הממשלה עושה ג'נוסייד בעזה", "ישראל רוצחת תינוקות כתחביב". גולת הכותרת במאבק להכשלת מדינת ישראל היא ש"הממשלה מרעיבה את ילדי עזה בכוונה תחילה".
לפתע נעלמה הדאגה לחטופים. גם החיילים כבר לא מעניינים. חבורת מחאת קפלן הבינה שהדבר היחידי שנוחל הצלחה גורפת הוא הקמפיין השקרי של "הרעבת ילדי עזה". חמאס התחיל בזה, התקשורת הזרה הדהדה, התקשורת הישראלית הצטרפה, ואליה חברו אנשי רוח, אמנים, סופרים, מרצים מהאקדמיה ו"לשעברים" חסרי מצפון. חמאס ציטט כחיזוק לשקריו את התקשורת הישראלית והעולם כמרקחה. להצלחה כזאת אפילו ארגוני קצה שמאלנים לא פיללו. מדינות ידידותיות, לכאורה, כמו צרפת ואנגליה מביעות זעזוע נוכח תמונות של ילדים מזי רעב, שהתבררו כילדים עם תסמונות גנטיות וילדים ממלחמות אחרות. הן משתמשות באיום ההכרה במדינה פלסטינית כשוט כלפי ישראל בדרישה לסיים את המלחמה.
השמאל לא בקלות יניח מידיו את קמפיין ההרעבה. כל עוד הוא מרגיש שהוא מצליח לפגוע בממשלת ישראל הוא ימשיך, מתוך תקווה שהוא ישפיע גם על ארצות הברית ויוריד את הימין מהשלטון. אולי כך הוא יצליח שוב למנוע מהימין את השלטון למשך שנות דור. בדיוק כמו בפרשת דיר יאסין.