הדחקה. הקמפיין האגרסיבי שמנסה לשכנע אותנו כמעט בכל הערוצים כמעט בכל שעה "לעצור את המלחמה", לא מציע לחתוך הפסדים או לשלם בצער את המחירים הנדרשים; הוא פשוט מדחיק אותם. התעלמות מוחלטת מהשאלה מה נידָרש לשלם. השבוע ליקטתי למקום אחד את הדרישות שחמאס העלה תמורת שחרור כלל החטופים בעסקה אחת: הזרמת מיליארדים לכיסיו לשיקום הרצועה; נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 6 באוקטובר 2023, בלי פרימטר ובלי שליטה בציר פילדלפי; חמאס יישאר בשלטון במישרין או בעקיפין; ערבויות בינלאומיות לאי־חידוש המלחמה לחמש עד שבע שנים, כולל תיקוף בהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם; וכמובן שחרור מחבלים מסיבי, כולל מבַצעי הטבח בעוטף עזה.

פרסמתי את התנאים ברשת X כרשימת מכולת יבשה, בלי להביע עליהם עמדה, ועבור המפקפקים הצמדתי גם מקורות: דיווחים ברויטרס, אל־ג'זירה, הארץ וידיעות אחרונות, וכן ראיונות מפורשים של בכירי חמאס מהחודשים האחרונים שפירטו את דרישותיהם לשחרור כלל החטופים בעסקה אחת. התגובות היממו אותי. רובן התמקדו בכל מיני תוכניות שגיבשו ישראלים, או מדינות מתווכות, ליום שאחרי בעזה, וכמובן ביקרו את ההתעלמות של נתניהו מדיון אמיתי בשאלת היום שאחרי (ביקורת שאני שותף לה), מה שאִפשר למגיבים להתעלם בגסות ממה שיש לתנועת חמאס להגיד בנושא. כאילו זה לא עניין קריטי.

עוצמת ההדחקה הזאת היא תופעה אנושית מדהימה. למעט איריס חיים, שהציעה במפורש השבוע "להיכנע לחמאס", אין כמעט בתקשורת הישראלית דיון שמזכיר בכלל את העובדה שלאנשים שמחזיקים בחטופינו יש כל מיני דרישות שאולי לא מקובלות כל־כך על הישראלים. אפילו את רשימת התנאים קשה לאתר בעיתונות העברית. הסקרים בנושא מציגים ניסוחים מביכים. דיונים אינסופיים האם צריך לעצור את המלחמה, האם היא מוסרית, האם הצבא שחוק, האם ליבו של נתניהו גס בחטופים, והאם אכפת לו רק מסמוטריץ' ובן־גביר, וכמעט אפס התעסקות בשאלה: מה אומרת הכלה?

בראיון ברשת ב' אמר ח"כ רם בן־ברק מיש עתיד לחן ליברמן ולי, שיש "לסיים את המלחמה בעזה נקודה. אין שום ספק שאנחנו נגררים בעזה אחרי משהו שלא ברור לאף אחד חוץ מלסמוטריץ' מה אנחנו עושים שמה". הקשיתי ושאלתי מה לגבי דרישתו של חמאס שניסוג אפילו מהפרימטר. תשובתו של סגן ראש המוסד לשעבר, אחרי שניסה להכחיש את עצם הדרישה החמאסית, הייתה חדה: "אם אנחנו ניסוג לפרימטר והוא לא ירצה להגיע לעסקה – כנראה נצטרך להילחם".

הבנתם את זה? כאשר מתחשבים בדרישות של חמאס, ח"כ בן־ברק והשר רון דרמר נמצאים באותו צד בדיוק. לא רק שהוא תומך בהמשך הלחימה בסיטואציה הנוכחית, הוא גם מאמין שיש לה תכלית – לקפל את חמאס מדרישותיו. אז מה עושים? מדחיקים. מתעלמים מהמציאות, מחרישים את הדברים הברורים של ראשי חמאס, ואז אפשר לדמיין שיש כאן ויכוח בין מחרחרי מלחמה ובין מי שקוראים לעצירתה. יש בהחלט מקום לדיון רציני על המקום שאליו נקלענו בלחימה בעזה, על מצב הצבא ותוחלת המשך התמרון בתנאים הנוכחיים, והאם יתכן שמחיריו עולים על מחירי הכניעה לחמאס. אני צמא לשמוע דעות שונות משלי, אבל במקומן אני מקבל רק קמפיין שמתמקד בביקורת ריקה מתוכן על "למה לא עוצרים את המלחמה ומשחררים את החטופים", תוך שהוא נשען על פנטזיה חסרת אחיזה.

התמכרות. הישראלים מכורים לפנטזיה על הכפתור שלוחצים עליו והופ, בעיית עזה תיעלם. באגף הימני חולמים חלומות שווא על היעלמותה באוטובוסים ובמטוסים למדינות אחרות. באגף השמאלי סובלים מהזיה משיחית ארוכת שנים של התנתקות מרצועת עזה על תושביה. שתי הפנטזיות לוקות בעיוורון משותף: עזה כאן כדי להישאר. האנשים שגרים בה ימשיכו לכוון את הרקטות שלהם מערבה וצפונה גם אם היא "תהפוך לבעיה של מישהו אחר". הם לא יתנדפו מכאן בלחיצת דוושה, ולא בלחיצת ידיים.

בחודשי המלחמה הראשונים כבר ציטטתי כאן את זאב ז'בוטינסקי ב"על קיר הברזל", מאמר בן 101 שנה, שכוחו יפה גם לימינו אלה: "משכיני השלום בקרבנו מנסים לשכנע אותנו שהערבים הם טיפשים, שניתן לרמותם על ידי ניסוח ׳מרוכך׳ של מטרותינו האמיתיות, או שמדובר בשבט אוהב בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ־ישראל תמורת תועלת תרבותית או חומרית. אני מסרב מכול וכול לקבל השקפה זו על ערביי ארץ ישראל".

ועוד כתב שם הרוויזיוניסט הראשון: "הפנטזיה, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי, היא ילדותית. מקורה של הפנטזיה הזאת בבוז שרוחשים ׳חובבי הערבים׳ שלנו כלפי העם הערבי; מקורו של הבוז בדעה קדומה או בתדמית בלתי־מבוססת שנוצרה אצלם בנוגע לגזע הזה: כביכול מדובר באספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. תדמית זו אין לה כל יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך אין להסיק מכך שערביי ארץ־ישראל כולם מסוגלים למכור את רגש הפטריוטיות הקנאית שלהם, רגש שאפילו בני פפואה לא ויתרו עליו תמורת תשלום".

כדי להבין עד כמה התפיסה ש"הערבים הם טיפשים שניתן לרמותם" עדיין משגשגת בקרבנו, מספיק לצטט את דבריו של האלוף עמירם לוין מהשבוע. המפקד המיתולוגי של סיירת מטכ"ל טען שמעשי צה"ל בעזה הם פשע: "צריך לקרוא לילד בשמו – לתת הוראה לירות על ילדים והורים רעבים שמחפשים פת לחם כי שומרים עליהם שני נוח'בות זה פשע, זה רצח עם, וזה מה שאנחנו עושים שם".

זהו אותו עמירם לוין שבמאי 2023, במהלך מבצע "חגורה שחורה", הציע בטוויטר לשנות את המשוואה מול עזה: "לאפשר להם נמל, שדה תעופה, וריביירה בחוף. מנגד לשטח כל שכונה ממנה יורים רקטות ליישובינו במטרה להרוג עשרות ומאות אזרחים שלווים". זה אותו אלוף במיל' שאיים בשנת 2017: "הרבה פעמים אני אומר שאם יפרו הסכמים, בפעם הבאה שנילחם הם לא יישארו פה, נעיף אותם מעבר לירדן. ככה צריך להילחם. היינו יותר מדי טובים ב־67". וזהו אותו גנרל מעוטר שבמרץ 2019 הבטיח ש"אפשר תוך יומיים להכניע את חמאס". בכל פעם שאני שומע הבטחות נוסח "הם כבר יספקו לנו תירוץ לחזור ולהיכנס בהם, ואז נעשה את זה בלי בג"ץ ובלי בצלם ועם לגיטימציה בינלאומית", אני תוהה אם ההדחקה של דרישות חמאס התרחבה גם להכחשה של הבטחות השווא שלנו.

התנתקות. 20 שנה לתוכנית ההתנתקות, והשקר הבולט מכול טמון בשמה של התוכנית. היא קסמה לרוב הישראלים ב־2005 לא בגלל חדוות הנקמה במתנחלים כפי שאבחן פעם יאיר לפיד, אלא כי היא הבטיחה להגשים את הפנטזיה הנושנה – להתנתק מהפלסטינים. אנחנו כאן, הם שם, וז'בוטינסקי בקבר. כישלונה המהדהד בעניין הזה הוא ההסבר המרכזי לנטייה החזקה ימינה של ציבור המצביעים הישראלים בשני העשורים האחרונים. התברר שגם כאשר יוצאים מ"הבוץ העזתי", אנחנו עדיין שקועים עמוק עמוק בתוכו.

כל מחשבה שמתיימרת להיות ריאלית על המשך המלחמה בעזה צריכה להשלים עם המציאות: דרישות חמאס הן עובדה שלא ניתן להכחיש אותה, כך גם הטרור מרצועת עזה. הוא לא ייעלם בשנים הקרובות אפילו אם נתחבא חזק חזק מאחורי גדר גבוהה, ונכפיל או נשלש את הסד"כ בגבולות. אם במקביל נעניק לו גישה למיליארדים ושליטה מחודשת בצירי ההברחה, זה יהיה "הכסף הקטארי" על סטרואידים.

הטרור העזתי לא ייעלם גם אם נמוטט מחר בבוקר את שלטון חמאס, ואפילו אם חלום ה־AI של טראמפ את גילה גמליאל יתממש ומאות אלפים מתושבי עזה יעזבו מרצונם החופשי. עדיין יישארו שם מאות אלפי פלסטינים עוינים, והם ימשיכו להצמיח קבוצות טרור שינסו לפגע בישראלים חפים מפשע. וכן, גם אם עזה תסופח למצרים, תנוהל על ידי הסעודים או תהיה טריטוריה אמריקנית, כל ישראלי שפוי חייב להבין שהרקטות שלה ימשיכו בטווח הנראה לעין להיות מכוונות לריכוזי ישראלים. כך גם הקמפיינים הבינלאומיים על מצור והרעבה. זה מה יש.

גמילה. ההתמכרות שלנו לרעיון העלמת עזה מהאופק, משרתת התמכרות כבדה להימורים אצל הצמרת הביטחונית שלנו. כבר שנים ארוכות שהם מציעים לנו, האזרחים, לאמץ מדיניות ביטחונית מתירנית, להסתכן למען השלום או לפחות כדי להקטין את החיכוך, תוך הבטחה שאם רק נרפה מהגישה השמרנית המאובנת הזאת, המצב הביטחוני ישתפר, ואם לא – כמובן "נדע להתמודד". כדרכם של מהמרים כבדים, אין תעלול מילולי שהם לא ינקטו כדי להשיג עוד קצת אשראי להימור הבא. אז מה אם אנחנו כבר בחובות כבדים? אולי הפעם נביא את המכה.

בקבוצות של מכורים נקיים מדברים הרבה על ה"תחתית"; נקודת השפל שאחריה המכור מחליט סוף־סוף לעזור לעצמו לצאת מהבור ולהיגמל. שהרי אי אפשר לעזור לו מבחוץ בלי שהוא מודה שהוא זקוק לעזרה. בתום לבבי חשבתי שטבח 7 באוקטובר הוא התחתית שלנו, שאחריה לא ניקח עוד בדל הימור ביטחוני מול עזה, ולמען הסייג גם נתרחק מחברתם של מהמרים אחרים. לתדהמתי, אף שיחס ההימור רק עלה, ההצעות להסתכן בו נשמעות באותה חדווה, מפי אותם פיות, ועל אותם מסכים בדיוק. אני מודה שנעשיתי חסר אונים מול ההתמכרות הזאת, ומתפלל שיידרשו פחות משנים־עשר צעדים כדי להיגמל ממנה.

בתקשורת הישראלית אין כמעט דיון שמזכיר בכלל את העובדה שלאנשים שמחזיקים בחטופינו יש כל מיני דרישות. אפילו את רשימת התנאים של חמאס קשה לאתר בעיתונות העברית