חודשים ספורים אחרי שבעה באוקטובר, כשצה"ל עוד נלחם "בעצימות גבוהה", נפגשתי באחד הלילות עם קבוצת חברים לדיון על המצב הלאומי. עלתה השאלה אם תודעת השמאל השתנתה לבלי הכר בעקבות הטבח הנורא ביישובים שהיו מעוזי שמאל חפצי שלום עם עזה. אותם יישובים – במועד 20 שנה להתנתקות כדאי לזכור – שתמכו בגירוש בהתלהבות, חלקם בוודאי מתוך אמונה תמימה שהחרבת היישובים לא תביא טרור, אלא קרבה ופיוס.
באותה פגישה הרוב סבר שהפעם מדובר בשינוי טקטוני, שהשמאל עשה סיבוב של 180 מעלות. שמהטבח הזה, שזכה בעליל לתמיכה המונית כלל פלסטינית, אין לשמאל דרך חזרה לעמדות נאיביות ופרו־פלסטיניות. רק צריך להקשיב לאופן שבו השמאל מתבטא בפוליטיקה ובתקשורת, הם אמרו. סוף־סוף הם מבינים את עומק הבעיה, רואים שאין שום ברירה אלא לנצח, ושאי אפשר לחיות עם אויב רצחני מטרים מהגבול. השמאל בעליל התפכח.
אני הייתי פסימי יותר, והסיבה פשוטה: בהקשר דומה בעבר הייתי אופטימי כמותם – והתחזית שלי התרסקה כליל. את הטעות ההיא פרסמתי ברבים במהלך מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, באוגוסט 2014. בקצב האירועים של השנים האחרונות זה נדמה כהיסטוריה רחוקה, אך למעשה צוק איתן היה קדימון מובהק למלחמה הנוכחית.
הכי מעניין
מחאת אמנים בכיכר הבימה, אפריל 2025 | צילום: תומר נויברג - פלאש 90
בלב המבצע עמדו, כזכור, מנהרות חמאס שכונו "חוצות גדר" או "התקפיות", שחלקן נועד להגיע ללב חלק מהיישובים בעוטף. צה"ל נדרש להשמיד אותן, והתקיף את הרצועה מהאוויר ומהקרקע, במבצע שנמשך כ־50 יום. יש הרבה נקודות דמיון צבאיות ובינלאומיות רלוונטיות לזמננו, כאן נתמקד בהיבט אחר: דעת הקהל הישראלית, בדגש על השמאל.
מי שיבחן את רוח אותה תקופה, יגלה שגם אז ניכרה "התפכחות" רבתי משמאל. המבצע זכה לתמיכה גורפת בתקשורת, בפוליטיקה, אפילו באליטות. הרעיון שמעזה, שממנה "התנתקנו" תשע שנים קודם לכן, חופרים מנהרות כדי לחטוף ולרצוח את תושבי הקיבוצים שוחרי השלום, זעזע את השמאל, שהבטיח מעל כל במה שההתנתקות תביא שקט ושלווה. במהלך המבצע גם שוגרו טילים רבים לתל־אביב, וגם הם הבהירו לשמאל מה שכל ימני יודע היטב: הפלסטינים לא מבחינים בין ימין לשמאל, וגם לא בין 1948 ל־1967. כולנו אויב.
בנוהל, גם אז היה שמאל קיצוני שפעל נגד המבצע והאשים את ישראל בפשעי מלחמה. אבל מהשמאל המתון וימינה, התמיכה הייתה גורפת. השמאל הקיצוני נדחק לפינה, עמדותיו נדחו, והישראלים נראו מאוחדים ומגובשים נגד האיום העזתי. בגאווה ובאושר בישרתי לאומה שחל שינוי דרמטי בפוליטיקה הישראלית, במאמר נרגש שזכה לכותרת – "צוק איתן: הקונצנזוס החדש והשמאל שנותר מאחור".
איזה "קונצנזוס", ואיפה "מאחור". אחרי המבצע, במהירות הבזק, הכול שב לקדמותו וכולם שבו לעמדותיהם; במערכת הביטחון, בפוליטיקה, בתקשורת, ובשמאל באופן כללי. בתוך זמן קצר צוק איתן היה כלא היה, והפוליטיקה הייתה כמו שתמיד הייתה. וכך, למוד ניסיון וצרוב טעות, הערכתי באותו מפגש שהפעם זה ייקח יותר זמן, אבל הכול יחזור לקדמותו. התפכחות השמאל זמנית.
אנו מתקרבים לשנתיים לשבעה באוקטובר, ואפשר להגיד שהשמאל חזר לעצמו. השבוע התבשרנו על עצומת מאות אומנים, עם הטקסט המרומם הבא: "אנו, אנשי ונשות תרבות ואומנות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו, שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה, ובפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה. אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו והוצאתה לפועל – חדלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות, ואל תצייתו להן! אל תבצעו פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי ואת ערכי היהדות".
בתגובה פרצה סערה ציבורית קלה, בעיקר בשל הפניית האצבע המאשימה כלפי חיילי צה"ל כמי שמבצעים פשעי מלחמה. כמה אומנים חזרו בהם מהחתימה, ועדיין, ברור שהם מזדהים עם העצומה, ורק לא שמו לב להאשמת החיילים. העצומה הזו היא סימן רע, משום שהאומנים חשים את רחשי לב קהלם, ובסנסורים שלהם נקלט כעת המסר ש"אפשר לחזור לשגרה", כלומר, להכפיש את ישראל ולצאת נגד המלחמה.
תמיד יש בשוליים מי שמביעים עמדות קיצון. הבעיה של השמאל הציוני היא שתמיד הוא מוצא את עצמו נסחף לשוליים. התהליך הזה נראה דטרמיניסטי. גם למלחמה בעזה היו מי שהתנגדו מלכתחילה, ובתוך זמן קצר היו אקדמאים שהכריזו על "רצח עם". בהתחלה הם היו מיעוט שולי, אבל בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז הקמפיין העולמי על "הרעבה" בעזה, מחנה השמאל מצטרף אליהם.
בחודש מאי חתמו יותר מאלף אקדמאים על עצומה שמייחסת לישראל "מסכת מעוררת פלצות של פשעי מלחמה ואף פשעים נגד האנושות". כעת באה עצומת האומנים, וגם דויד גרוסמן החליט לבשר לעולם שישראל מבצעת "ג'נוסייד". שינוי הכיוון ניכר גם בתקשורת ובפוליטיקה משמאל.
אפשר להבחין בין המתנגדים מלכתחילה לבין המצטרפים החדשים. אלה גם אלה מעלילים ומוציאים את דיבת ישראל, ובכל זאת, הראשונים מגלים אומץ מוסרי ומוכנות לשאת במחיר דעתם השונה, בעוד הפחדנים קודם מזהים את התזוזה, שומעים את שינויי הרחש בעולם, מבינים שמוקד הכוח השתנה, ורק אז מצטרפים להתקפת ישראל.
בכל מקרה, אין ספק שהגענו לשלב שבו השמאל שוכח את לקחי הטבח ומתחיל לפעול באופן אקטיבי נגד המלחמה ונגד ישראל. לא בשל האינטרס הציוני חלילה, ואפילו לא למען החטופים (ששום עצומה לא תשחרר), אלא למען הפלסטינים בעזה, למען מירוק ציבורי של ה"מוסר" שלו, ולפחות בחלקו גם כדי לזכות באהדת השמאל העולמי, שונא ישראל.
בסופו של דבר השאלה החשובה היא אם השוליים הקיצוניים סוחפים את הרוב, או מוקעים על ידו. בזמן צוק איתן האמנתי שהשמאל הציוני יוקיע סופית את השוליים הפנאטיים שלו. אבל השמאל מוכיח שוב ושוב שלאורך זמן הוא מבכר את הקיצוניים על פני הימין המתון. זו אמת יסודית שלו מזה שנים רבות, ולכן, גם אם הוא לרגע מתבלבל, בסוף הוא נסחף בחזרה לזרועות הרדיקלים. אולי יום אחד זה ישתנה; עד אז גלגל השמאל סוב ייסוב.