מונח מדיני־ביטחוני חדש בא לעולם השבוע: בהירות אסטרטגית. הרמטכ"ל אייל זמיר נמנע בעקביות מלהכחיש את הדיווחים שלפיהם הוא מאיים להתפטר, ובמקביל דאג ליידע את הציבור שהוא תובע "בהירות אסטרטגית". כלומר, תובע מהקבינט להגדיר לו לאן בדיוק ממשיכים מכאן, ומהי בעצם המשימה.

זה מוזר ואפילו מקומם: החייל מספר אחת הגיש מעין אולטימטום פומבי לממשלה הממונה עליו. מנחם בגין ועזר ויצמן כמעט פיטרו בשעתם את הרמטכ"ל מוטה גור על הרבה פחות מכך, אחרי שלחש על אוזניים עיתונאיות את חששותיו מביקור סאדאת, תוך מתיחת ביקורת עקיפה על הדרג המדיני השאנן לדעתו.

רק במדינה שבה רוב העיתונאים רוחשים איבה פרועה לממשלה נבחרת, אולטימטום צבאי שכזה נתקל ביחס תקשורתי סלחני. חבל שרב־אלוף זמיר, עם כל זכויותיו וסגולותיו, התפתה להיעזר בשירותיהם המפוקפקים. הוא אומנם זכה השבוע לתשואות רמות באולפנים, אבל המיט על עצמו חשדנות מצד אגף נרחב של ציבור המשרתים, זה שלא בדיוק מחבב את חוה אלברשטיין או מייחס קדושה מוסרית לטורים של נחום ברנע. צה"ל, אסור לזמיר לשכוח לרגע, הוא צבא העם, לא צבא התקשורת והאופוזיציה.

לגופו של עניין, בכל הקשור למלחמה בעזה, הדרג המדיני היה בהיר למדי מבחינה אסטרטגית. עוד באוקטובר 23', אחרי הצטרפות בני גנץ וגדי איזנקוט לקואליציה, הוא ניסח במדויק את מטרות המערכה ודירג אותן לפי סדר חשיבות: 1. השמדת היכולות הצבאיות, האזרחיות והשלטוניות של חמאס ברצועת עזה. 2. מצב סיום שבו לא נשקף עוד איום מרצועת עזה על ישראל לאורך זמן. 3. הענקת ביטחון ליישובי העוטף, באמצעות כינון אזורי חיץ בשטח הרצועה. 4. יצירת תנאים להשבת החטופים. מה יכול להיות בהיר ומסודר מזה?

דווקא רב־אלוף זמיר תרם לאחרונה לערפול אסטרטגי. בהצהרותיו מעת לעת לתקשורת הוא מקפיד להזכיר תחילה את משימת שחרור החטופים, ורק לאחריה את הכרעת חמאס. זוהי מחווה נאה למשפחות המיוסרות, אבל היא חוטאת לאמת. הממשלה דירגה אחרת את המטלות של צה"ל במלחמה, ורק היא מוסמכת לדרג. מותר לה להגיע למסקנה שחמאס לא מעוניין כרגע בעסקה כלשהי, רק למשוך זמן.

זמיר גם לא דייק כשיצר רושם שכיבוש עזה מצריך החלטה ממשלתית מחודשת. צה"ל נלחם בעיר ובמחנות המרכז כבר בדצמבר 23'. אוגדה 16 ואוגדה 36 פעלו בה אז לא מעט. אחר כך צה"ל עצר שם והמשיך לחאן־יונס, לרפיח ולבית־חנון, אבל עכשיו הגיע תורה. לא הגיוני שלא יגיע. עשרים חטופים חיים שלנו מוחזקים במנהרות שלה, אך מי שמציע לוותר בגללם על הכרעת חמאס בעזה, אמור לשאול עצמו ביושר מה היה קורה לו נאלצו כמה טייסים שלנו לנטוש את מטוסיהם בשמי טהרן במהלך מבצע עם כלביא, והאיראנים הרשעים היו כולאים אותם דווקא בפורדו, בנתנז ובבושהר. האם היינו מבקשים מטראמפ שלא להפציץ שם? עוצרים את המלחמה בלי לפגוע בתעשיית הגרעין של האייתוללות?   

ברור, הממשלה צריכה לשאול את עצמה אם זה חכם לכפות על צה"ל משימה שהרמטכ"ל אינו מתלהב ממנה. היא חייבת לבדוק בכובד ראש את המשימות החלופיות שהוא מציע לה, ואת ההיתכנות המדינית של החלופה המועדפת עליה כרגע, אך היא אינה חייבת להתמסר לתיאורי המצב שלפיהם המלחמה בעזה חסרת תכלית והיגיון. התיאורים השגורים הללו הם נדבך מרכזי בקמפיין התקשורתי להטלת מורך לב בעם ולהוצאת הרוח ממפרשי הלחימה של צה"ל. 

אכן, אחרי קרוב לעשרים ושניים חודשי לחימה סיזיפית ברצועה קל מאוד להטביע עליה חותמת כישלון, ולטעון חגיגית שטרם הושגה אף לא אחת ממטרות המלחמה העיקריות, אך זוהי חוכמה שלאחר מעשה, ובעצם לא כל כך חוכמה. סביר להניח שכל ממשלה אחרת או מטכ"ל שונה לא היו מצליחים יותר.

עובדה: הן בלשכת שר הביטחון והן בלשכת הרמטכ"ל התרחשו חילופי גברי מאז פרוץ המלחמה. אף על פי כן לא התרחשה בחזית פריצת דרך טקטית שהביאה להכרעה אסטרטגית. גם מפקד פיקוד הדרום ורוב האוגדונרים והמח"טים התחלפו בינתיים. ראש הממשלה אומנם נשאר אותו ראש הממשלה, אגב כמו הפרשנים, אך לפי שעה קשה להבחין באיזשהו גאון אסטרטגי שמתחמם על הקווים ונערך להחליף אותו. עד להודעה חדשה נגזר עלינו כנראה להמשיך לפעול בעזה במתכונת שלפיה פעלנו עד כה, אולי המתכונת היחידה האפשרית: ניסוי וטעייה.

הרי שום תורת מלחמה או ספר של היסטוריון צבאי לא הכינו את צה"ל למהלומה האיומה שישראל חטפה לפני שנתיים כמעט. אפילו רואי שחורות מקצועיים התקשו לדמיין את ממדי זוועת אוקטובר 23'. ההכנות השקדניות של חמאס למלחמה עלו על כל סיוט פה. לכן לא היו לצה"ל תוכניות מגירה ליום שאחרי מתקפת הפתע. איכשהו הוא הצליח לבלום בתוך שתיים־שלוש יממות את פלישת הנוח'בה לשטחנו, אבל מאז ועד עצם השבוע הזה הוא מגשש את דרכו באפלת מנהרות הטרור של האויב. דרגות החופש המבצעיות שלו מוגבלות קשות בגלל אילוצים בינלאומיים. מצוקת החטופים מונעת ממנו לפעול באופן חופשי במחנות המרכז ובלב עזה. הוא הצבא הראשון בעולם שנאנס להאכיל את אויביו ולתדלק אותם תוך כדי מלחמה. בין לבין התעורר צורך לנהל מלחמה בצפון (גם היא בשיטת הניסוי והטעייה), לנטרל את היכולת הגרעינית של איראן, להשליט שקט מרבי בחזית יו"ש, להשתלט על כתר החרמון, ומפעם לפעם לשלוח את חיל האוויר לטפל בחות'ים.

בנסיבות סבוכות שכאלה, לא פלא שהמלחמה בדרום מתארכת מאוד. מפקדי המערכה נאלצים לעדכן את התוכניות שם באופן שוטף, בהתאם ללקחים המופקים כמעט מדי יום, וכמו שכבר קרה ברוב מלחמות ישראל בעת החדשה, ואפילו במלחמת ששת הימים. מעולם לא שררה פה בהירות אסטרטגית מושלמת, אבל יעד אסטרטגי אחד זהר תמיד בחשיכה: ניצחון בכל מלחמה. קשה להאמין שדווקא הרמטכ"ל מבקש להכניס אותו להקפאה.