אני יליד 1980, שנה אחרי עליית המשטר האיראני לשלטון. חונכתי על ברכיי המהפכה האסלאמית. את שנות ילדותי ונעוריי עשיתי באיראן, בלב לבו של משטר שיעי שראה בישראל את השטן הגדול. חונכתי כחלק ממערכת מוסלמית שבה השנאה לציונות הייתה לא רק חובה דתית, אלא חלק אינטגרלי מהזהות הלאומית.
בתוך אותו חינוך, הייתה דמות אחת שבלטה במיוחד – אריאל שרון ז״ל.
קראו לו “אבי ההתנחלויות” – מונח שבפרסית נושא משמעות של גזלן וכובש. דמות שטנית במובן המלא של המילה.
הכי מעניין
אבל אצלי קרה משהו הפוך. ככל שציירו אותו כשטן – כך משהו בי נמשך דווקא אליו. דווקא היותו סמל של עוצמה, של נאמנות לאדמה, של נחישות בלתי מתפשרת – ריגשה אותי.
לקחתי את הגנאי הזה, “אבי ההתנחלויות”, והפכתי אותו לאידיאל.
בזכותו – כן, אתם קוראים נכון, בגלל אריאל שרון – החלטתי ללמוד הנדסה אזרחית. חלמתי שיום אחד אעלה לארץ ישראל, ואלחם לא בחרב – אלא בבנייה. להיות מהנדס של ההתיישבות היהודית. זו הייתה המטרה, זה היה החלום.
חנוכת נמל עזה בשנת 1972, במעמד אריאל שרון ושמעון פרס. | צילום: משה מילנר, לע"מ
⸻
2002 מבצע חומת מגן - אני, באותם ימים סטודנט באיראן, אריאל שרון נבחר להיות ראש הממשלה. עברתי ליד חנות עיתונים באיספהן. בעמוד הראשון של עיתון Hamshahri, עיתון שנחשב מרכז-ימין, התנוססה תמונתו של שרון.
הכותרת הייתה ברורה ודרמטית:
“הבולדוזר הישראלי נבחר”
באותה תקופה, בעלי החנויות היו מניחים את העיתונים ליד הפתח, כך שהעוברים והשבים יוכלו לקרוא את הכותרות גם מבלי להיכנס.
עמד לידי מוסלמי מבוגר, שלא ידע שאני יהודי. הוא קרא את הכותרת, הסתכל על התמונה הגדולה של שרון, ולחש: “אלוהים ירחם על הפלסטינים”.
היה פחד אמיתי ממנו. פחד מהשם. פחד מהפנים.
ואני? אני פשוט הייתי בעננים.
איזו עוצמה. איזו השראה. איזו תחושת ביטחון שיכולה לחדור אפילו לאיראן.
⸻
לא עבר זמן רב, ושרון שלח כוחות לג’נין. בלילה אחד, על פי הפרסומים באיראן, נהרגו כ-52 תושבי ג׳נין.
הייתי אז עדיין סטודנט.
האוניברסיטה געשה. תומכי המשטר רתחו מזעם. הסביבה שלי הייתה מתוחה – ואני בתוכי חגגתי.
ראיתי מול עיניי אדם שלא מפחד. מנהיג שמול שנאה משיב בעוצמה.
זה היה רגע שבו נדרתי נדר:
אמרתי לעצמי – אם יום אחד אלוהים ייתן לי שני בנים – אקרא להם אריאל ושרון.
בשנת 2003 עליתי לארץ ישראל. סוף סוף. החלום שהלך ונרקם בתודעתי הרחוקה, הפך למציאות.
אבל המציאות – כמו תמיד – מורכבת יותר מהדמיון.
כשהתיישבתי בישראל, רקמתי לי חיים חדשים – ואז זה קרה.
התנתקות.
אריאל שרון – האיש שעל שמו נשבעתי, האיש שבשמו למדתי הנדסה ונדרתי–
עולמי נחרב. איבדתי את ה- אריאל.
הפגנה נגד ההתנתקות, ספטמבר 2004. | צילום: פלאש 90
⸻
בשנת 2011 התחתנתי. זמן קצר לאחר מכן נולד לנו בן.
שמחה גדולה אחזה במשפחה כולה – כולנו בריצות להכנות לברית. אבל! שמחה שאני לא הצלחתי להשתתף בה עד הסוף.
שאלו אותי: איך תקרא לו?
והנדר מיד עלה בי.
אבל איך אוכל? איך אקרא לבן שלי אריאל? איך אכניס את השם הזה הביתה, לסלון?
פניתי לרב עמנואל שרעבי בפתח תקווה. ישבתי מולו בביתו, וסיפרתי את כל הסיפור.
הוא הקשיב, ואז אמר: “אין שום בעיה. אתה יכול לקרוא לו אריאל”.
אבל אני? אני לא יכולתי.
אמרתי לו: אין מצב.
אין מצב שאקרא לבן שלי על שם האיש ששבר אותי, גירש יהודים ומסר אדמות לאויב.
בסופו של דבר, נאלצתי לעשות התרת נדרים.
⸻
גם אני, שלא הייתי בגוש קטיף,
גם אני, שלא עמדתי מול הדחפורים,
גם אני, שלמדתי לאהוב את הציונות מרחוק,
גם אני נכתשתי מבפנים.
כשמנהיג מתכחש לדרכו – הוא לא פוגע רק בעצמו. הוא שובר את אלה שהאמינו בו… ואולי, זו הבגידה הקשה מכולן.