שוב ושוב נשמעת הטענה שהאסלאם הקיצוני הוא רעיון, ושאי אפשר לנצח רעיון. בדרך כלל הטענה הזאת היא לא יותר מכסות לתבוסתנות ולשאיפה לא מודעת לכניעה, אבל יש בה גם גרעין של אמת.

אכן, קשה לנצח רעיון ברובים, אבל אפשר לנצח רעיון בעזרת רעיון. למעשה, תולדות המלחמות הן סיפורם של מאבקים בין רעיונות. בתופעת המלחמה מעורבים כמובן אינטרסים, פוליטיקה, תוקפנות ושאר תכונות אנושיות שליליות, אך אלה הם רק גילויים חיצוניים לממד הפנימי והמהותי של המלחמות: מאבק בין אידיאות.

עם ישראל, בעצם הווייתו – בין שהוא מודע לכך ובין שלא – מגשים רעיון ומציג אותו נוכח האנושות. הופעת החיים העכשווית שלו מאז שובנו לציון היא של עם לאומי מאוד, משפחתי ממש. זהו עם דמוקרטי באמת, ולא רק במובן הפורמלי. עם מוכשר, חריף, יצירתי ומצליח, ומעל לכול מאמין. הוא חי מסורת עתיקה בפועל, ולא כזיכרון במוזיאון. זהו עם שהשכיל להתחדש באופן מפליא אחרי אלפיים שנות גלות.

השילוב של לאומיות מסורתית, דמוקרטית, בריאה, חיונית ותוססת, מפליא את המערב ומעורר בו ערבוב של רגשות הערצה, קנאה והתנגדות. התחייה של המסורת הדתית שלו מעוררת את איבת האסלאם. בשני המקרים תחיית עם ישראל בארצו היא קריאת תיגר על שתי התרבויות האלה, הנוצרית והאסלאמית כאחד, ששתיהן מבוססות על היומרה לרשת אותו ולמלא את מקומו.

הרעיון היסודי שמביעה היהדות הוא היפוכו המוחלט של רעיון האסלאם, לפחות זה הקיצוני. שתי התפיסות האמוניות האלה – היהדות והאסלאם – יוצאות מאותה תובנה: "א־ללה אכבר" או "אין עוד מלבדו".

ההכרה של האסלאם בממד הא־לוהי מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין שום משמעות לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט. רק א־לוהים גדול.

העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם. מבחינת המוסלמי הקיצוני, לא יכולה להיות קדושה בחיים. ההיאחזות של האדם בחייו היא חולשה, רמאות עצמית ואי נכונות להשלים עם העובדה שאין משמעות לחיים. הדבר היחיד שהמאמין האסלאמי יכול לעשות בחייו הוא למסור אותם לא־ללה, להיות שהיד, וכך להוכיח שהוא בז לעצם החיים, אפילו חייו שלו.

גם האמונה הישראלית יוצאת מהכרה בסיסית של המוחלט ושל אחדות כל ההוויה. גם היא מבינה שלחיים בכלל ולחיי אדם בפרט אין משמעות, אבל זה נכון רק באשר לחיים כשלעצמם ומצד עצמם. אם האדם מקדש את חייו, חי אותם נוכח א־לוהים, חי בתודעה של "בכל דרכך דעהו" - אזי לא רק שיש ערך ומשמעות לחייו, אלא שהם מתקדשים. קידוש החיים בעולם הזה הוא ייעודו ותכליתו של האדם. זו המשמעות של המושג "קדושת החיים". חיים שמקדשים אותם, שמכניסים בהם משמעות א־לוהית.

זהו תורף המאבק האמוני ההיסטורי בין האסלאם לעם ישראל - קדושת החיים מול שלילת החיים. ההבדל המוחלט בין שתי המסקנות האמוניות הללו הוא הסיבה לכך שהאסלאם, לפחות זה הקיצוני, זורע הרס חורבן ורצח סביבותיו, ועם ישראל מביא לעולם ברכה עד בלי די.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מודעים או שאנחנו מתכחשים לרעיון האמוני שאנו נושאים בעצם הווייתנו. לכן אנחנו מתקשים להבין את ההתנגדות לשיבת ציון ולהיאבק בה. כשנבין על מה המאבק ומה סיבתו, נבין גם שאין אפשרות אחרת, אלא שהכוח שמקדש את החיים ינצח את הכוח ששולל אותם - שהרי לשם כך נברא העולם.

"רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת א־לוהי אמת השם אחד במלואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ עם זה, ותרבותם תשגשג ותתגדל בפריחה ... אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנסה מאורם של ישראל אמונה א־לוהית בסביבותם ... נלחם הוא באישיותם הפרטית ומלקה את תרבותם" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'אורות' פ"ח).