יש ילדים רעבים בעזה, יש אנשים רעבים בעזה, גם אם נכונה הטענה שהרשויות הנשלטות על ידי חמאס וארגונים בינלאומיים עוינים מנפחים אותם. ההתכחשות לכך מציגה את ישראל כמנותקת מהמציאות כפי שהיא מתרחשת ברצועה, וכפי שהיא נתפסת בעולם הערבי והמערבי כאחד.

אלא שיש הבדל בין רעב להרעבה. חלק מתושבי עזה סובלים מרעב, אך ישראל לא נוקטת במדיניות הרעבה. מתחילת המלחמה הקפידה ישראל להכניס מזון לשטח הרצועה במגוון דרכים ובכמויות נכבדות. נוכח אזהרות מפני רעב, ישראל אף הגדילה את הסיוע ומצאה דרכים לדאוג שיגיע ישירות לאוכלוסייה הנזקקת לו. אז כיצד הגיעו תושבים עזתים למצב הזה? לא בגלל ישראל, אלא בגלל רצחני חמאס, שדאגו לכך.

עזתים רעבים, ובעיקר ילדים עזתים רעבים, הם חדשות טובות לחמאס. כל תמונה של ילד פלסטיני רעב על שער עיתון אמריקני או אירופי מעניקה לארגון הטרור קלפים נוספים בבואו לשולחן המשא ומתן בדוחה או בקהיר. חמאס לנצח יעדיף עזתים רעבים ומחבלים שבעים.

ישראל חייבת להבין כי גם בכוחותיו האחרונים חמאס ימשיך לבזוז את הסיוע, להחביא אותו במנהרות ובמפקדות, ולשמור אותו למחבליו תוך הרעבת האוכלוסייה העזתית והחטופים הישראלים.

אף שישראל אינה אשמה ברעב בעזה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו. יש קשר ישיר בין הרעב ובין יכולתה של ישראל להשיג את מטרותיה ברצועת עזה, שכן כל עוד העזתים רעבים - אומות העולם ילחצו על ישראל לסיים את המלחמה מהר, ועוד לפני השגת מטרותיה. הבעיה הגדולה של ישראל היא שבמשך קרוב לשנתיים היא לא הצליחה להכריע את חמאס כך שלא יהיה מסוגל לבזוז את הסיוע. בה בעת, היא גם לא הצליחה לבסס מנגנון חלוקת מזון שעוקף את חמאס, ועל כך ישראל משלמת היום בריבית.

אומות העולם נדרשות להבין כי לחץ נוסף על ישראל לא יפתור את בעיית הרעב בעזה. גם כשישראל עברה להצנחת מזון אווירית, חמאס השתלט על חלק מהחבילות ועזתים רבים נותרו רעבים. למרות חוסר רצונה של הקהילה הבינלאומית להבין זאת – חמאס הוא האשם ברעב. חמאס הוא המרעיב.

פתרון לרעב לא יבוא דרך לחץ נוסף על ישראל אלא באמצעות לחץ על חמאס. והלחץ הזה צריך לכלול דרישות ברורות – שחמאס יתפרק מנשקו ושיחזיר את החטופים הישראלים שנותרו בשבי, החיים והחללים כאחד.

ברגע שארגון הטרור יסכים לכך, לא יהיה צורך בקרן ההומניטרית לעזה וגם לא בהצנחות מזון או בשלל פתרונות יצירתיים וחלקיים אחרים, שחמאס מתנגד גם להם. רק כך תסתיים המלחמה הארוכה ויתחיל שלב השיקום – שלנו ושלהם.

ישראל עשתה ככל יכולתה למתן את הלחץ הבינלאומי ולהרגיע את חששות הקהילה הבינלאומית, אף שהיא בעיצומה של מלחמת קיום. הבעיה לא נפתרה משום שהלחץ הופנה לצד הלא נכון בסכסוך.

מדינות המערב מגנות את ישראל ומפעילות נגדה עיצומים ועונשים כי קל יותר להשפיע על דמוקרטיה מאשר על ארגון טרור. מה גם שצעירים רבים במערב הפכו לתומכי חמאס באופן גלוי ובלתי מתנצל, למרות הזוועות שביצע.

חמאס ער להתרחשויות הללו, ומנצל אותן עד תום. במקום להתפשר, הוא מקשיח עמדות וממשיך בקמפיין האנטי-ישראלי הציני שלו על גבם של תושבי הרצועה.

על הקהילה הבינלאומית לעשות לא מה שקל אלא מה שנכון, צודק ובעל הסיכויים הגבוהים ביותר לפתור את הבעיה: להכריח את חמאס להתפשר, להתפרק מנשקו ולשחרר את החטופים. רק כך יש סיכוי להקל על סבלם של תושבי רצועת עזה.