מול גל האשמות משוללות יסוד עומדת מדינת ישראל מושפלת, מוכפשת – ובעיקר לבדה. קמפיין זדוני ושקרי טוען שישראל מרעיבה את תושבי עזה ומתגלגל ברחבי העולם, והוא מלווה בתמונות קורעות לב של ילדים רזים. חלקן בכלל מתימן, ואחרות לא קשורות, כמו זו של הילד שאינו רעב אלא חולה במחלה גנטית, ובזכות ישראל מקבל טיפול רפואי באיטליה, בעוד שלאחיו בעזה יש משקל תקין.

אפשר היה לפטור את הקמפיין השקרי כאנטישמיות קלאסית, אלא שלבושתנו דווקא ערוצי תקשורת מרכזיים בישראל מהדהדים את העלילה. מה לנו אפוא כי נלין על מי שמהדהדים את דיבתנו בעולם?

ברעב אשם חמאס

אכן, יש רעבים בעזה, אלא שהאשם רובץ כולו לפתחו של חמאס. הוא שתקף את ישראל ב־7 באוקטובר 2023. המוני מחבלים פלשו מרצועת עזה ליישובים אזרחיים בישראל, אנסו, התעללו, רצחו, שחטו ושרפו חיים זקנים וזקנות, נשים וגברים, ילדים ותינוקות בכל מקום שאליו הגיעו. הם זרעו מוות וחורבן ביישובים שלווים, חטפו לעזה 251 גברים, נשים, קשישים וטף, רובם אזרחים, שלארגון הצלב האדום לא ניתנה גישה אליהם.

ישראל הצליחה לשחרר את מרבית החטופים, אחרי שסבלו התעללות קשה. גם כעת מוחזקים בידי חמאס חמישים חטופים שאין יודע מה גורלם. האויב עודו נחוש – אם רק תהיה בידיו האפשרות לכך – לחזור ולחולל את הזוועות. על אף המכות הקשות שספג, ממשיך חמאס לדרוש את כניעתה המוחלטת של ישראל.

המשפט הבינלאומי מכיר בכך שמדינה זכאית להשתמש בכוח כדי להגן על זכויותיה, בראש ובראשונה על זכותה הטבועה להגנה עצמית. מטרת המלחמה היא הכנעת האויב במהירות וביעילות ככל האפשר. דיני המלחמה, הכוללים את עקרון הצורך הצבאי והשימוש המוצדק בכוח בעת מלחמה, נגזרים מהמטרה הזאת.

בראשית המלחמה הטילה ישראל מצור על רצועת עזה. המצור היה צעד חיוני, חוקי ומוסרי. בזכותו הגענו לעסקת החטופים הראשונה, ששוחררו בה כמאה חטופים. לחץ בינלאומי, בעיקר מצד ארה"ב שמנעה מישראל נשק חיוני במהלך המלחמה, הביא להסרת המצור ולהעברת משאיות עמוסות סיוע הומניטרי נדיב – בניגוד גמור למה שהדין הבינלאומי דורש ממדינה הנלחמת על קיומה.

דיני המלחמה מבטאים את הכללים שמדינות הסכימו עליהם, ובהם התובנה שמלחמה צריך להכריע בניצחון. בהתאם לכך, המצור – שמשמעותו כיתור שטח ומניעת הגישה אליו והיציאה ממנו, במטרה להביא לכניעת הנצור באמצעות מחסור ובידוד – מוכר כאמצעי לחימה לגיטימי. יתרונו בכך שביכולתו לחסוך תקיפה קרקעית בשטח עירוני שתוצאותיה איטיות, יקרות ומדממות הרבה יותר. הוא מקטין את מספר הנפגעים, ומאפשר את הפניית הכוחות הצבאיים לאזורים נוספים שנוכחותם נדרשת בהם. כדי שהמצור יהיה יעיל, עליו להיות מוחלט. הניסיון ההיסטורי מלמד שסדקים במצור עלולים להביא לקריסתו.

אין הוראה בדין הבינלאומי המחייבת מדינה לדאוג לאספקה כלשהי לאויב. אמנת ז'נבה הרביעית בדבר ההגנה על אזרחים בזמן מלחמה מגבילה סיוע הומניטרי לאזרחים הנצורים, ולהם בלבד: ציוד רפואי, ציוד למטרות פולחן דתי, וכן אוכל וביגוד לילדים מתחת לגיל 15. האמנה מסייגת את הסיוע בכך שאין חשש רציני שהמשלוחים לא יועברו למי שאינם אזרחים תמימים, שהפיקוח על ההעברה לא יהיה יעיל, ושהעברת הסיוע ההומניטרי לא תייצר למאמצים הצבאיים או הכלכליים של האויב יתרון כלשהו.

המדריך לדיני המלחמה של משרד ההגנה האמריקני, המשקף את הפרקטיקה של דיני המלחמה, קובע במפורש שאין חובה על המפקד הצבאי להתיר העברת סיוע הומניטרי, אלא אם נחה דעתו שאין חשש רציני שהמשלוחים יוסטו מהיעד שהם אמורים להגיע אליו, או אם הוא סבור שהפיקוח על העברת הסיוע לאזרחים הנצורים בלבד לא יהיה יעיל, או שהעברת הסיוע ההומניטרי תעניק יתרון מובהק לכוחות הלוחמים או לכלכלת האויב. על האויב, גם אם הוא ארגון טרור, חלה חובה להפריד את הלוחמים מהאזרחים ולא להשתמש באזרחים כמגן אנושי. ודאי שאין צורך לספק מקורות אנרגיה לאויב.

הפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה הרביעית, שישראל אינה חתומה עליו, אוסר על הרעבת אוכלוסייה אזרחית. הפרשנות המקובלת של הסעיף, כפי שהתקבלה במדריך האמריקני לדיני המלחמה, היא שהרעבת האויב היא שיטת לוחמה לגיטימית באופן עקרוני. האיסור חל על הרעבה מכוונת של האוכלוסייה האזרחית בלבד. ככל שהרעבת האוכלוסייה האזרחית היא אגבית למטרה של הרעבת כוחות האויב, אסור שהיא תהיה למעלה מן המידה ביחס ליתרון הצבאי המצופה עקב ההרעבה. ההוראה איננה חלה היכן שאי הפגיעה בתזונה תסייע ישירות לכוחות האויב. לפי המדריך, אין מקום לפירוש רחב יותר של האיסור על ההרעבה, מאחר שפירוש כזה היה עושה את המצור חסר ערך, על אף היותו מותר בדיני המלחמה.

ישראל עושה מעל ומעבר לחובותיה לפי הדין הבינלאומי: היא מעודדת מעבר אזרחים לאזורים בטוחים בדרום הרצועה ומפעילה שם מרכזי סיוע, ואף הפקידה את ניהול הסיוע בידי גוף אמריקני – הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), הזוכה גם לגיבוי של ממשל טראמפ.

מי שמכשיל את הסיוע הוא משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. הוא תובע להפקיד בידיו בלבד את חלוקת הסיוע, אך בשיתוף פעולה עם חמאס מלבה את קמפיין ההרעבה. הוא מסרב להעביר את הסיוע לצפון הרצועה בטענה שקשה לפעול באזורי לחימה, אך מאפשר לחמאס להשתלט על המשלוחים, להאכיל בהם בנדיבות את מקורביו, למכור חלק מהמשלוחים לתושבים במחירים מופקעים, ולהרוג את מי שמבקש לקבל סיוע שלא באמצעותו. רק משום כך יש עדיין רעבים בעזה. האשם באויב, לא בישראל.

כך ננצח

על ישראל לכבוש מחדש את רצועת עזה. בכל שטח שמחוץ לאזור הבטוח, שישראל מעתיקה אליו את האוכלוסייה האזרחית, יש להטיל מצור עד לכניעה המוחלטת של האויב. ממשל צבאי ישראלי חייב לפקח על מתן הסיוע ההומניטרי באזור הבטוח, כדי שיענה אך ורק על הצרכים ההומניטריים החיוניים של האזרחים התמימים, ולא יקנה לחמאס יתרון צבאי או כלכלי. יש לדחות את דרישת האו"ם להפקיד בידי אנשיו את חלוקת הסיוע, שמשמעותה היא חיזוק חמאס במקום הכרעתו.

על ישראל לפעול למימוש תוכנית נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להעברת תושבי עזה מחוץ לרצועה. על מהלך דומה קיבל פריטיוף ננסן, חוקר הקוטב הנורווגי, את פרס נובל לשלום.

בתום מלחמת העולם הראשונה ביקשה יוון לממש את הזכות שהבטיחו לה מדינות הברית להשתלט על חבלי טורקיה שנכללו ביוון העתיקה. אטאטורק, שהחליף את הסולטן העות'מאני, הביס את הצבא היווני, ובנוסף גירש יותר מחצי מיליון יוונים שישבו באזור הזה מדורי דורות ושרף את בתיהם. ננסן ארגן את השלמת חילופי האוכלוסין בתוכנית הגירה לכחצי מיליון טורקים שחיו ביוון.

תושבי עזה אינם מוכנים לחיות בשלום ובביטחון לצידנו. הם מכריזים שאינם רואים בעצמם תושבי הרצועה, ודורשים לחיות במדינה משלהם מהירדן עד לים התיכון לאחר שישמידו את ישראל. ישראל קלטה את הפליטים היהודים מכל ארצות ערב, וגם מאירופה. הגיעה העת להשלים את חילופי האוכלוסין גם כאן. הנשיא טראמפ יהיה ראוי לקבל על כך את פרס נובל לשלום.

בקמפיין ה"הרעבה" השקרי המופץ בידי ערוצי תקשורת בישראל אין טיפת ניסיון להגיע לחקר האמת. מטרתו אחת: להסית, ללבות יצרים ולעשות את חיילי צבא ההגנה לישראל - ובעקיפין את כלל היהודים החיים בישראל ובתפוצות הגולה - מטרה לשנאה, כדי שכל מי שימצא אותנו יוכל להורגנו במצפון נקי. אות הקין המוטבע במצחו של הבל לא יציל אותנו מבוז, שנאה, התנכלות, מוות, ומכל אותן פורענויות שהביאו עלינו עלילות הדם בעבר.

חופש הביטוי, שהוא זכות יסוד של כל אזרח במשטר דמוקרטי, נועד לאפשר לכל אדם להגשים את עצמו בכך שיביע את דעתו בכל עניין ללא מורא ויגבש את דעותיו על יסוד ויכוח פתוח שיוציא לאור את האמת. אולם הוא אינו מגן על הפצת עלילות דם. אם מדינת ישראל לא תמנע את הפצת השקרים וההסתה בתחומה בכלים המשפטיים העומדים לרשותה, יתקבל הדבר בעולם – כפי שהוא מתקבל כבר עתה – לא כסימן מובהק לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא כהודאה באשמה.

חוק איסור לשון הרע קובע כי כתב אישום בשל לשון הרע על ציבור יוגש רק בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו. לו היה לממשלת ישראל יועץ משפטי ראוי לשמו, היה עליו להפעיל את סמכותו ולגדוע את הסילוף, כלשונו של נתן אלתרמן ("תחרות לניסיון"), "אם ירשה העולם לו לרוץ / הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ, / לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום... / הנותנים לו לגשת לשדה התחרות / מנחילים למפרע תבוסה לחירות".