השבוע הודיעו שלושה לוחמים בחטיבת הנח"ל שהם לא מסוגלים להיכנס יותר לעזה. הם נשפטו והיו אמורים להיכלא, עד שהמח"ט התערב והחליט להוציא אותם מלחימה ולהעבירם לתפקידים אחרים.

בשיחות עם חיילים ותיקים בחטיבות החי"ר הם אומרים את המילה "להיכנס" (במשמעות: לעזה) בעווית של תיעוב וסבל. אמת, כל מלחמה היא קשה, וכל קרב מותיר בלוחמים חותם. אבל צריך לומר גם שלוחמי צבא היבשה עוברים בעזה חוויה נפשית קשה במיוחד. המחיר שלה כבד מאוד כבר עכשיו, והוא רק ילך ויאמיר.

בצה"ל מכנים זאת "שחיקה", אבל זו מילה לא מתאימה. "שחיקה" מתאימה לציוד; כשמדובר בנפש, זוהי פציעה. המילים חשובות. "שחיקה" היא עניין פתיר, מחליפים חלקים, מאתחלים, והכול שמיש. לפצוע לא אומרים "תתמודד", או נותנים פלסטרים כמו סבבים של 17 ימי "כניסה" ו־4 ימי חופש. פציעה דורשת טיפול, שיקום, אימונים וחזרה לכשירות.

אנשי צבא ומקבלי החלטות שמתעלמים מהמצב הנפשי של חיילים רבים אינם מקצועיים. משום שחיילים פצועים ("שחוקים") הם לוחמים פחות טובים; יחידות חבולות ("שחוקות") יורדות מאוד באיכות ובכושר הלחימה; וצבא פגוע ("שחוק") מתקרב לסכנה של אי־תפקוד.

חוסר ההבנה של האתגר מבשר רע. בקצה שלו מגיעה קריסה, כפי שקרה למשל לצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. זהו הסיפור בתמצית. אחרי כישלון הניסיון לנצח את צרפת במהירות ב־1914, הוחלף הרמטכ"ל הגרמני הלמוט פון מולטקה הצעיר (והכושל) באריך פון פלקנהיין. פלקנהיין החליט לעבור לאסטרטגיית התשה, והיא התבצעה ב־1916 על ידי משיכת הצרפתים למלכודת אש באזור ורדן. הוא קיווה ליחס אבדות של 3:1 לטובת הגרמנים, אך בפועל המספרים היו דומים לשני הצדדים, עם כ־150 אלף הרוגים לכל צד.

בצד הצרפתי ניהל את הקרב פיליפ פטן, שהפעיל רוטציה כדי לרענן כוחות. משום כך עברו בוורדן כמעט שלושה רבעים מהצבא הצרפתי, וחוו את אחד הקרבות האיומים בהיסטוריה, הממושך ביותר במלחמת העולם הראשונה, ועם כמות יוצאת דופן של אש ואבדות לקמ"ר. כך, אף שב־1916 היו לצרפתים פחות הרוגים מאשר ב־1914 וב־1915 (שבהן נהרגו כ־600 אלף חיילים צרפתים), היא עדיין הייתה טראומטית יותר מהן.

התוצאות הגיעו ב־1917. רובר ניוול מונה לרמטכ"ל צבא צרפת, ובישר ש"יש לנו נוסחה" לניצחון. באפריל הוכרזה "מתקפת ניוול", וכוחות צרפתיים מסיביים הסתערו על קווי הגרמנים. בזמן קצר נהרגו קרוב ל־50 אלף צרפתים – והחיילים כבר לא עמדו בזה. סדרת עריקות, סירובים ומרידות התפרצה כמעט בכל הדיוויזיות. כך כתב ההיסטוריון דיוויד מרפי על תוצאות המתקפה: "נהיה ברור שהצבא נדחק מעבר לנקודת השבירה שלו... סימני חוסר הנחת... הידרדרו לקריסה רחבת־היקף במורל, ועד סוף מאי הצבא הצרפתי כבר לא היה כוח לוחם אפקטיבי".

מי שיבחן את מצב הצבא הצרפתי אחרי ורדן, עם שיעורים עולים של הלם קרב, דיכאון, עריקות, סירוב, אי־ציות ומרד, לא יבין איך הנהגת צרפת הופתעה מהקריסה. אלא שראשי הצבא והפוליטיקאים היו מנותקים ממצב החיילים, ושכנעו את עצמם שהניצחון בפתח ושהחיילים עומדים לשירותם בכל תנאי. זו הייתה טעות כמעט גורלית. קלאוזביץ דיבר על "שילוש המלחמה": הממשלה, הצבא, והציבור. ב־1917 בצרפת השילוש נשבר. החיילים והציבור בצד אחד, הממשלה וראשי הצבא בצד שני.

האם ה"נוסחה" של ניוול לא הייתה טובה, או שכבר לא היה צבא כשיר שיממש אותה? נראה שלא באמת נדע, משום שגם נוסחה טובה דורשת צבא אפקטיבי. בכל מקרה התוצאה ברורה: הצבא הצרפתי קרס. הצרפתים פיטרו את הרמטכ"ל במאי 1917 ומינו את פטן להצלת הצבא. הוא דאג מיד שהתוכניות האופרטיביות יגרמו לפחות נפגעים, וביחס למרידות העניש את הממרידים (כולל עשרות הוצאות להורג), אך גם חולל רפורמות נחוצות לטובת החיילים – אזורי מנוחה, הגדלת חופשות משמעותית, ויחס אישי. גם כך עד סוף המלחמה הצרפתים נמנעו מלצאת למבצע דומה, ולולא הסיוע העצום שקיבלו, סיכוי סביר שהיו מובסים ב־1918.

אם מה שעברו החיילים הצרפתים נראה רחוק מדי – אבדות עצומות במלחמה סימטרית – הצבא האמריקני בווייטנאם מוכיח אחרת. גם שם הוכרזה מלחמת התשה – הפעם על ידי הגנרל וסטמורלנד – גם שם הגדילו כוחות מדי שנה באמונה שעכשיו הניצחון קרוב, וגם שם התפרק "שילוש המלחמה": החיילים, עם חלק גדול מהציבור, איבדו אמון בצבא ובממשלה.

אף שהאבדות האמריקניות בווייטנאם היו מתונות ולחץ הקרב נמוך בהרבה, הצבא האמריקני נתקל בתופעות מתגברות של דיכאון, אי־ציות, סירוב ומרד, ואין ספק שהתקרב לקריסה. כך תיארו זאת גבריאל וסאואג' בספרם "משבר בפיקוד": "חילות היבשה נעשו כמעט להמון של יחידים בלתי־ממושמעים, לא־יעילים... קולקטיבית לא הייתה להם שום מטרה, ואינדיווידואלית לא ביקשו אלא להישאר בחיים עד תום תקופת שירותם בווייטנאם".

זה העיקר הדומה: כמו הצרפתים, החייל האמריקני הפסיק להאמין במשימה ובפיקוד. הוא נדרש לסכן את חייו, אבל לא הבין בשביל מה, וחש שהפיקוד וההנהגה האזרחית לא לוקחים אותו בחשבון. כשהחיילים מתחילים להרגיש כזרוע מכנית של פיקוד והנהגה מנותקים וחסרי תכלית, לחץ המלחמה גורם להם למשבר, פציעה נפשית ואובדן הרצון והיכולת להילחם.

צבא היבשה שלנו לא קרס, אבל אסור להתעלם מהתרבות הסימנים מעוררי הדאגה. חיילים רבים מאוד חווים משבר נפשי, ואיבדו אמון בפיקוד ובהנהגה. הם נדרשים למשימות מסכנות חיים מתמשכות ומסויטות בעזה, ללא תוחלת ברורה. הם כמעט לא מתאמנים, ומתרעננים מעט מאוד. והגרוע מכול: אין למצב אופק. המצוקה הנפשית ניכרת כמעט בכל שיחה כנה איתם.

הרמטכ"ל זמיר זיהה את המשבר במילואים, והנחה לצמצם כוחות. יפה, אלא שהמשמעות היא עוד יותר נטל על הסדירים. הסדירים האלה, מעטים מדי שנטל גדול מדי על גבם, הם המילואים לעתיד. השנה פורסם מחקר אורך יוצא דופן באוניברסיטת קולומביה על ותיקי מלחמת וייטנאם, שמצא כי הצלקות הנפשיות שלהם ארוכות טווח, ועדיין משפיעות לרעה על בריאותם. לנזק שהמלחמה הבלתי נגמרת וחסרת התוחלת בעזה גורמת לחיילינו תהיה משמעות לאומית גדולה. נראה שמקבלי ההחלטות של היום לא מבינים אותה.