הלקח שצה"ל יכול ללמוד מהצבא האדום בברלין

כאשר כיבוש גרמניה התעכב אפילו סטלין נכנע לדעת הקהל העולמית וגם ערך שינויים בתוכנית המלחמה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

הרמטכ"ל אייל זמיר | דובר צה"ל

הרמטכ"ל אייל זמיר | צילום: דובר צה"ל

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בדרך כלל, אך היא יצרן אדיר של תובנות עכשוויות. בשבועות האחרונים קראתי את "נפילת ברלין" של אנטוני ביוור, שהודפס מחדש בהוצאת ידיעות ספרים. ההיסטוריון המפורסם של מלחמת העולם השנייה משחזר בספר את אירועי החודשים האחרונים שלפני הנפת הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטג, חודשים של לחימה איומה.

שני מיליון וחצי חיילים סובייטים פלשו לארצו של היטלר, אפופי תשוקת נקמה על מה שהגרמנים עוללו להם בפלישה הבוגדנית לרוסיה כארבע שנים קודם לכן. כל מי שחושב שהגרמנים לא שילמו בריבית דריבית על פשעיהם כלפי האנושות, שיקרא את הספר של ביוור. צבאו של סטלין, מנהיג אכזר בסדר גודל היטלריסטי, טבח בהם, בזז, שרף, אנס, הרעיב וגירש. בכל מקום שאליו הגיעה שמועת בואם של הכוחות האדומים ממזרח, האוכלוסייה האזרחית נהרה בהמוניה מערבה. היא העדיפה ליפול בידי צבא הכיבוש של האמריקנים והבריטים מאשר בידי הרוסים.

לעומת האזרחים, לוחמי הוורמאכט ואנשי האס־אס השיבו מלחמה שערה. אחת הסיבות העיקריות ללחימה העיקשת הזו, כנגד כל הסיכויים, הייתה ההבנה שאין טעם להיכנע, כי הרוסים לא יחוסו על הנכנעים ועל בני משפחותיהם. כתוצאה מכך, מחיר הדמים שנגבה מהצבא האדום היה נורא, וגם המלחמה התארכה מאוד. המרשל ז'וקוב, מפקד הגייסות, התקשה לעמוד בלוח הזמנים שאליו התחייב באוזני סטלין. שניהם נבוכו כשפשטו בעולם הדיווחים על מנהגי האונס והביזה של חייליהם. אפילו להם היה אכפת מדעת הקהל הבינלאומית.     

הכי מעניין

הרמטכ"ל זמיר. לא כדאי לכפות עליו תוכניות שהוא לא מאמין בהן | דובר צה"ל

הרמטכ"ל זמיר. לא כדאי לכפות עליו תוכניות שהוא לא מאמין בהן | צילום: דובר צה"ל

או אז הוחלט בקרמלין לשנות את הכללים. ז'וקוב ופקודיו הצטוו להיות רכים יותר כלפי האויב. מעשי האונס התמעטו בפקודה מגבוה, פחות ופחות שבויים הוצאו להורג, והצבא האדום החל להרעיף אספקת מזון על האוכלוסייה הכנועה. ב־8 במאי 1945 ברלין הניפה דגל לבן, ורוב הגרמנים נשארו בחיים, לא בדיוק לפי מתווה המלחמה המקורי של סטלין. הרודן הקומוניסטי רצה להרוג את כולם, אבל צ'רצ'יל והאמריקנים התנגדו, והרודן ויתר. 

להבדיל אלף הבדלות, הנה כמה קווי דמיון: צה"ל, צבא זעיר מאוד בהשוואה לגייסות של סטלין, נאלץ לנהל מערכה כבדה וממושכת בחזית עזה, ברלין הנאצית 2025. גם הוא ניצב מול אויב שמעדיף למות מאשר להיכנע, אומנם לא בגלל אכזריות חיילינו אלא מטעמים דתיים מטורפים. ייתכן שהדרך היעילה ביותר להכניע את האויב היא להטיל עליו מצור ולא להעביר לו אפילו משאית אספקה אחת, אבל במציאות המדינית העכשווית אין היתכנות למצור כזה. דעת הקהל העולמית תיאבק בו בחירוף נפש. אפילו ממשל טראמפ יעמיד קשיים.

לכן במקום להטיח את הראש בקיר, מוטב שהממשלה תתאים את תוכניות המלחמה למציאות. אין טעם לריב עם הרמטכ"ל זמיר ולכפות עליו תוכניות ניצחון שהוא לא מאמין בהן. גם רעיון הסיפוח המיידי של צפון הרצועה רעוע למדי. בהתחלה נתניהו נטה לאמץ אותו, אחר כך התקרר. בימים האחרונים אפילו סמוטריץ' התקרר. רק בן־גביר ועמיחי אליהו ממשיכים להפריח דרישות ילדותיות להמשכת המערכה בלי שום קשר לאילוצים. הם ממש נכס אופוזיציוני.    צה"ל, אפשר לכתוב כאן, מעוניין מאוד בהפוגה. נראה שגם הדרג המדיני זקוק לה, בלי קשר ישיר לעניין החטופים, ובלי צורך לוותר על הפירות החשובים מאוד של מבצע מרכבות גדעון. היא תקל על מערך המילואים ותעניק זמן לגיבוש תוכנית חדשה, מתוחכמת, שחסרונה מורגש לאחרונה יותר ויותר. חמאס יוכרע בסוף, כמו גרמניה, זה רק ייקח יותר זמן מהתכנון המקורי

ו' באב ה׳תשפ"ה31.07.2025 | 14:18

עודכן ב 

חגי סגל

העורך הראשי לשעבר של 'מקור ראשון', לשעבר עורך הביטאון 'נקודה' ומייסד מחלקת החדשות בערוץ 7, מחברם של שבעה ספרי דוקומנטריה וסאטירה, מגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, תושב עפרה