תשמעו משהו עצוב, פעם קראתי המון ספרים, כשהייתי בצבא קראתי שלושה ספרים בשבוע! היום, החיים כל כך צפופים ורועשים, מרוב הסחות דעת אין זמן לכלום, אני צופה בסדרות בטלפון בזמן שאני שוטף כלים בזמן שאני משחק שחמט בזמן שאני מגדל שלושה ילדים כולל תינוקת אחת, אז כבר אין לי זמן לקרוא. רק בשבתות אני קורא מדי פעם. כי בשבתות אני עם טלפון סגור. כי אני דתלש בלאי ואכמ"ל.

פעם קראתי ספרים. היום אני בקושי קורא. אבל יש ספרים שאני דווקא כן קורא. אני קורא המון ספרי ילדים. כי בכל ערב לפני שהילדים שלי נרדמים, אני מקריא להם סיפורים. אני מקריא לרוני סיפור, אני מקריא לנח סיפור, ואני מקריא לחיה סיפור (למרות שהיא כבר קוראת את הארי פוטר). ומטבע הדברים קראתי כבר את כל הספרים שיש לנו בבית. ומטבע הדברים יש ספרים שאני אוהב, ויש ספרים שאני פחות אוהב. אני מאוד אוהב למשל את הספר של מאיר שלו "ככה זה כשאוהבים". זה ממש ממש ספר שצריך לקרוא כל לילה לפני השינה. ואת הספר "תפילילה", במחילה, אני לא יכול לסבול. זה ספר מתיש ודביק אני לא יכול לשאת אותו!!!

והשבוע נח בחר ספר מאוד מפורסם – "שלולי". זה ספר חמוד, לכאורה. סיני תור הלחין אותו! זה ספר על ילד ששמו רון שאוהב שלוליות, ויש לו חבר דמיוני בשלוליות. ואז החורף נגמר והוא מתבאס. זה ספר מתוק. ככה חשבתי. עד כדי כך הייתי תמים. אבל אז פתחתי את הספר. וואי וואי תקשיבו איזה ספר פחד פחדים. אמא של רון ממש לא נחמדה. היא ממש מפחידה. קודם כול רון לא מספר לה שום דבר כי הוא פוחד שהיא תצחק עליו (בחיי). אחר כך, כשהוא יושב ובוכה שאין לו שלוליות, אמא שלו מוצאת אותו וניגשת אליו, הוא בוכה, והיא אפילו לא מחבקת אותו! היא מניחה לו יד על הגב כמו איזה מלכת קרח. ורון בוכה לה שאין יותר שלוליות. והיא, במקום לחבק אותו ולנחם אותו, היא לוקחת אותו הביתה! פשוט גוררת אותו חזרה (הוא מושיט לה יד אבל היא לא תופסת לו את היד איייי). ובמקום להשפריץ רגע קצת מים מצינור בגינה שהילד יהיה מבסוט, במקום לקחת אותו למקלחת ולהראות לו ששלולי גם שם – היא פשוט אומרת לו – שאין מה לעשות. ושהשלוליות יחזרו בשנה הבאה. ככה! בלי חמלה. בלי נחמה. כאילו שהיא נולדה בפולין באלף תשע מאות שלושים ושתיים. פחד פחדים. ובאיור האחרון של הספר, רון יושב לבד! עם חתול! שחור! בבדידות קיומית איומה. אייי איזה שבר. וזה קורה בספר ילדים אתם קולטים.

בקיצור נח ביקש שאני אקרא לו את שלולי. ואני קראתי, והזדעזעתי. ומיד העליתי לאינסטגרם כמה סטוריז מצחיקים כאלה, שבו צילמתי עמודים מהספר, והראיתי לכולם באיזה ספר נוראי מדובר. וצחקתי על זה שמירה מאיר הסופרת שכתבה את שלולי, באמת נולדה בפולין באלף תשע מאות שלושים ושתיים חה חה חה, ומלא עוקבים ועוקבות שלי צחקו ונבהלו מהספר ובצדק! מה זה צריך להיות! אבל היו גם כמה עוקבים שאמרו לי שאני לא מבין כלום. היו כמה עוקבים שכתבו לי שהספר הזה הוא ספר על אובדן. לרון יש חבר דמיוני בשלולית. הוא אוהב לקפוץ בשלוליות ולפגוש אותו. ועכשיו החורף נגמר. ואין יותר שלוליות. ואין יותר חבר דמיוני. ואמא של רון יכולה למכור לו לוקשים, היא יכולה לאלתר לו שלולית בחצר של הבניין. אבל זאת לא האמת. האמת היא שבקיץ אין יותר שלוליות. האמת היא שבקיץ רון לא יפגוש את שלולי. אמא של רון מספרת לו את האמת. ולוקחת אותו הביתה. ובעמוד האחרון של הספר, רון יושב לבד, כלומר, הוא לא לבד, יש לו את החתול השחור שלו שיושב לצידו.

ואני לא סתם כותב על הספר הזה ועל שלולי. השנתיים האחרונות היו שנתיים שבהן שיקרתי לילדים שלי בלי סוף. שיקרתי להם שהחמאס זורקים עלינו חיצים. ושיש לנו חיצים שפוגעים בחיצים שלהם. שיקרתי להם שהמלחמה עוד מעט נגמרת. למרות שהיא לא נגמרת. לא סיפרתי להם שיש בניינים שלמים בתל־אביב שנמחקו. ולא סיפרתי להם שבקיבוצים בעוטף היו משפחות שנשרפו למוות. וילדים רכים שנחטפו. לא סיפרתי להם כלום. שיקרתי להם שהחיים כאן נורמליים לגמרי. הנה, תראו, ביום שלישי יש חוג כדורגל של מושיקו וביום חמישי יש חוג שחייה, ובשבתות אנחנו הולכים לים והכול בסדר, הכול בסדר, תראו.

ואני לא מתחרט או משהו. אני לא יודע לגדל ילדים "נכון". אני עושה את הכי טוב שלי ומקווה שזה מספיק. אבל אני כן יודע שמדיניות ההסתרה וההדחקה וההכחשה שלי היא לא האופציה היחידה. אני יודע שיש אפשרות אחרת. להישיר מבט אל הילדים הרכים, ולספר להם את האמת. גם לאמהות פולניות שגידלו ילדים אחרי השואה הייתה אמת איומה לספר לילדיהן המתוקים. אין שלוליות בקיץ, שלולי יחזור רק בחורף הבא, יהודים נרצחו בתאי גזים ונשרפו במשרפות, המלחמה האינסופית הזו לא נגמרה עדיין, לעיתים נדמה שהיא לא תסתיים לעולם, ויש חטופים בעזה, הם נמצאים בידיהם של האנשים הכי רעים והכי עקשנים והכי חסרי חמלה עלי אדמות. ובכל יום נופלים לנו עוד חיילים. וחמאס עוד על הרגליים. והייאוש הולך ומחמיר. הלב כבר לא עומד בכל מה שקורה כאן, וקיץ עכשיו, וחם. כל כך חם. והאדמה העצובה שבין הירדן לים, יבשה וצהובה ומלוחה ומחורצת. אין בה אפילו שלולית אחת.