קחו איתכם את הילדים להיות חלק מאירועי השעה

צאו עם הילדים למאהל הגבורה, כיכר החטופים או למיגונית ליד רעים. החינוך הכי טוב לחיים אידאולוגיים הוא לראות בעיניים ולבקר ברגליים

ילדי משפחת רייכנר בהפגנה נגד ההתנתקות, 2005 | אלישיב רייכנר

ילדי משפחת רייכנר בהפגנה נגד ההתנתקות, 2005 | צילום: אלישיב רייכנר

תוכן השמע עדיין בהכנה...

היה יותר נוח לנסוע לעצרת באופקים נגד ההתנתקות ללא ילדים קטנים. היה שם צפוף מאוד וחם באופן קיצוני, והשינה בתוך אוהל בפארק באופקים לא הייתה נוחה במיוחד. אבל הרגשתי אז, וברור לי גם יום, שהחינוך הכי טוב למעורבות חברתית ולחיים אידאולוגיים הוא לקחת איתך את הילדים למקומות ולאירועים משמעותיים.

לפני שבוע קיבלתי אישור נוסף לכך בטקסט קצר שהבן שלי כתב על אותם ימים. "הייתי בן 6". הוא כתב. "אני לא זוכר יותר מידי. לא הבנתי למה אבא נסע כל כך הרבה לגוש קטיף. הרגשתי שזו תקופה דרמטית עבורו, ועבור הציבור שלנו. יום אחד הוא החליט לקחת גם אותנו. אני זוכר איך התרגשתי מלישון באוהל. לא היינו היחידים. כשהתעוררנו בבוקר היה הרבה רעש מחוץ לאוהל. אלפי אנשים, בלגאן. אותי עניין בעיקר דאון שעף מעלינו ופיזר צמידים כתומים. רציתי ממש צמיד כתום. לא הצלחנו לתפוס אותם. זה הזיכרון שלי מאותם ימים כתומים. 18 שנה לאחר מכן דרכתי שם שוב. כבר לא רדפנו אחרי צמידים כתומים, אלא אחרי מחבלים. אבל משהו התחבר לי שם, בתמרון בחאן יונס של שבט התשפ"ד. הייתי כבר בן 25. הבנתי שזיכרון רחוק משאיר בך רגשות שמשפיעים על פעולותיך בהווה. זו אולי קלישאה, אבל התרגשתי לאסוף את החולות הרכים האלו. זיכרון מחאת העקירה של ילד בן 6 עורר געגוע לחבל ארץ בו הוא ביקר פעמים ספורות".

6 שנים לאחר עקירת גוש קטיף, באחד מימי יולי הלוהטים של 2011, לקחתי את ילדיי הגדולים לסיבוב בין האוהלים של המחאה החברתית בשדרות רוטשילד. לא הזדהיתי עם כל שלט שהונף שם בשדרה, אבל באתי לראות, ובעיקר להקשיב. האמנתי אז, כמו היום, שאם עשרות אלפי אנשים יוצאים מהמזגן למחאה בימים הכי חמים של הקיץ, צריך להקשיב לסיפור שלהם, ולנסות לזקק מתוכו את גרעיני האמת, והיו כאלה.

הכי מעניין

את הילדים שלי היום לא צריך לקחת לשום מקום. הם בוחרים לאן ללכת. ובכל זאת, באחד מימי שישי נסענו עם הבת הקטנה בת ה-15 לכיכר החטופים בתל אביב. גם הנסיעה הזאת לכיכר הגיעה מאותו מקום. אפשר לחוות את ההזדהות עם החטופים במקומות שונים בארץ, אבל כיכר החטופים התעצבה כמוקד עלייה לרגל של המבקשים לתת פומבי להזדהותם. כשם שאנחנו מתפללים בבתי כנסת בכל רחבי הארץ אבל מדי פעם עולים לירושלים, ראוי לפקוד מדי פעם גם את הכותל של משפחות החטופים.

הכותל של המשפחות. כיכר החטופים | פאולינה פטימר

הכותל של המשפחות. כיכר החטופים | צילום: פאולינה פטימר

הימים הם ימי תשעת הימים ומנעד אפשרויות הבילוי אצל אלו שמקפידים על הלכות אבלות בשבוע הזה הוא ממילא מצומצם למדי. הצעתי היא - קחו את הילדים שלכם למאהל הגבורה או למאהל הפצועים בירושלים. קחו אותם לכיכר החטופים בתל אביב. סעו איתם לסיורי גבורה בשדרות ובאופקים, עצרו איתם במיגונית של ענר שפירא ליד קיבוץ רעים. סעו לקריית שמונה ולמטולה וספרו לילדים איך נראו היישובים בצפון לפני שנה ואיך הם נראים עכשיו. סעו למרכז מורשת גוש קטיף בניצן, או לאחד הישובים היפים שהוקמו על ידי העקורים.

טוב מראה עיניים וביקור ברגליים יותר מאשר סיפור סביב שולחן השבת או צפייה בסרטון על גבי מסך. הילדים שלכם אולי לא יתלהבו עכשיו מנסיעה למאהל, כיכר, מוזיאון או הפגנה, אבל כנראה שבעוד 20 שנה הם יודו לכם שלקחתם אותם לחוות מקרוב ולהיות חלק מאירועי השעה.