מה ההבדל בין עזה ללבנון? השאלה הזו, אשר מושמעת שוב ושוב מצד התומכים בכניעה לכל דרישות חמאס, לא מכוונת למהות גאוגרפית כמובן, אלא לדילמה המדינית. אם נרחיב מעט את טענתם, היא תישמע בערך כך: צה"ל ניהל תקופה קצרה של לחימה עצימה בלבנון, חיסל כמות נכבדה מכוח הלחימה, האמל"ח והמנהיגות של חיזבאללה, חתר להפסקת אש שבמסגרתה יצא מדרום לבנון, ומאז מנהל מפעם לפעם מבצעים מצומצמים שמטרתם למנוע את ניסיונותיו של ארגון הטרור לשקם את עצמו ולשוב ולהוות איום על גבול ישראל. אם זה עבד בלבנון, מדוע שלא נעשה את אותו הדבר כאן?

ח"כ רם בן-ברק (יש עתיד) גילם את העמדה הזו כשהציע את התוכנית שלו לאחרי המלחמה בשיחה עם רדיו 103: "ללכת עכשיו להפסקת אש ארוכת טווח, לסגת לפרימטר ולשחרר את החטופים, ולהיכנס להסדרים בינלאומיים שיביאו שלטון אחר לרצועה – ואם חמאס ירים את הראש, נחזור להילחם".

אם כן, למה לא? למה לא להסכים לתנאי העסקה של חמאס, לסגת מהרצועה, להיכנס להסדר בינלאומי ולחזור להילחם במקרה שחמאס ירים ראש – ממש, לכאורה, כמו לבנון? כדי לענות על השאלה הזו, נפרק את המשפט הקודם לגורמים, ואז נפרק את הטענות שבתוכם.

1. למה לא להסכים לתנאי העסקה של חמאס?

קודם כול, כדאי להזכיר שמלבד היציאה מהשטח, לחמאס יש גם תנאים אחרים להשבת החטופים. למשל, הוא מבקש את שחרורם של אלפי מחבלים, כולל, לפי דיווח בשבוע שעבר, של חלק מהרוצחים שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר. ואחד הלקחים הגדולים ביותר שמדינת ישראל מוכרחה ללמוד – ואיכשהו עוד לא למדה – מעסקאות חטופים הוא שעם כל הצער שבכך, פשוט אי אפשר לשחרר כל כך הרבה אויבי ישראל שהוכיחו שהם מוכנים לרצוח חפים מפשע, ואין שום סיבה לחשוב שלא יעשו זאת שוב. או, במקרה הגרוע יותר, יהפכו לארכי-טרוריסטים ויתכננו מתקפות נוסח-7 באוקטובר נגד ישראל – ממש כפי שעשה יחיא סינוואר, ממשוחררי עסקת שליט.

מעבר לזה, יש בתוכנית של בן-ברק – ושל כל כך הרבה אחרים מהמחנה שלו – אלמנט פנטזיוני: הם מצפים שאם ניכנע לדרישות חמאס, הוא יהיה מוכן לשחרר את כל החטופים. אבל האם זה באמת נכון? הרי בסופו של דבר, כפי שראינו יום-יום מאז 7 באוקטובר וביתר שאת מאז שהחל התמרון הקרקעי, החטופים שמחזיק חמאס, ובפרט החטופים החיים, הם הקלף החזק ביותר שיש לו במלחמה נגד ישראל. שום דבר אחר לא מתקרב לזה. ברגע שלא יהיו בידיו חטופים, אם וכאשר תתחדש הלחימה, לצה"ל יהיה הרבה יותר קל להיכנס בחמאס בכל הכוח. ודווקא בגלל זה, קשה מאוד להאמין שהם אי-פעם יהיו מוכנים לשחרור המוני. סביר הרבה יותר שהם יסכימו לשחרר כמעט את כולם, וישאירו בכיס האחורי חטוף או שניים לעת מצוא.

אז מה ההבדל בין עזה ללבנון? קודם כול, שלחיזבאללה לא היו חטופים, שישראל לא איבדה שום דבר כשנצרה אש, ושלמעשה האש לא באמת ננצרה עד היום.

2. למה לא לסגת מהרצועה? 

סוף הקטע הקודם יכול לשמש בעצמו תשובה טובה לשאלה הזו: בניגוד למצב בלבנון, אם ישראל תסכים לכל התנאים של חמאס, היא תצטרך לסגת לפרימטר (ואיזה פרימטר בדיוק? הרי חמאס דרש להקטין אותו, ואין סיבה לחשוב שלא יהפוך אותו לסמלי לחלוטין, אם בכלל, בעסקה כזו) ולאפשר לתהליכי החלפת שליטה להתנהל – עוד על כך בהמשך – ללא יכולת להתערב. והנקודה הזו חשובה, שהרי בכל משא ומתן עד כה, חמאס בדרישותיו לסיום המלחמה, דרש ערבויות בינלאומיות שימנעו מישראל לעשות בדיוק את מה שתומכי עסקה שכזו טוענים שישראל תוכל לעשות – לחזור ללחימה.

במילים אחרות, נסיגה מהרצועה פירושה להחזיר את כל האזור למצב של צל ואפלה. לא נוכל לדעת מה קורה שם, ואם נדע, לא נוכל לעשות שום דבר באמת. האם למישהו יש ספק שהדבר הראשון שאנשי חמאס שנותרו ברצועה יעשו אחרי שיצאו מהמחילות שנותרו הוא להרחיב את אותן מחילות בדיוק עד שישובו לממדים שהיו לפני המלחמה – רק הפעם עם כל הידע שצברו במלחמה עם צה"ל? האם מישהו חושב שחמאס לא ישוב לנסות להבריח אמל"ח לרצועה בכל דרך אפשרית? שלא ינסה להשתלט על כל השטח? שלא יפתח מיד בתכנון 7 באוקטובר הבא?

שוב, כשצה"ל יצא בלבנון הוא הותיר לעצמו מרחב תמרון לחזור ולתקוף, ולחזור ולהילחם, בכל עת שיחפוץ. ללא עסקת חטופים וללא ערבויות, וכשממשלת לבנון מנסה לרסן (במידת יכולתה) את חיזבאללה מצדה, קל הרבה יותר לשלוט במצב על גבול הצפון – ועדיין לא בטוח בכלל שזה הספיק. אז האם נאפשר מצב הרבה יותר גרוע מול חמאס, אחרי מה שהוכיח שהוא יכול לעשות?

3. למה לא להיכנס להסדר בינלאומי?

כשלעצמה, אין עם השאלה הזו בעיה. סביר להניח שהסדר בינלאומי כזה או אחר יגיע בסוף המלחמה עם חמאס. השאלה הגדולה היא איך יראה ההסדר הזה? הרי גם התוכניות באספמיא של טראמפ להעביר את העזתים למדינות אחרות ולהפוך את רצועת עזה לריביירה על הים התיכון הן "הסדר בינלאומי". אבל סביר להניח שגם לו היה זה אפשרי (וכיום אין באמת סיבה לחשוב כך), חמאס לעולם לא היה מקבל הסדר כזה במסגרת עסקה לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה.

אז איזה הסדר חמאס כן היה מקבל? אפשר להיות בטוחים שהסדר כזה יכלול את קטאר כשחקנית מרכזית, בתור הפטרונית והשותפה שלו במשך שנים רבות. אפשר להניח שהגורם החיצוני הכי רחוק שיורשה להיכנס לרצועת עזה יהיה הרשות הפלסטינית – אולי עם שינוי קוסמטי כלשהו שיציג אותה באור חיובי יותר לעולם –  וגם אז, במצב שבו חמאס לא יחוסל, לא יגורש - מקסימום ינוטרל כשחקן פוליטי לזמן מה. אנחנו כבר יודעים מה קרה בפעם שעברה שהרשות הפלסטינית נכנסה לרצועת עזה עם שאיפות לשלטון: זה נגמר כשהאנשים שלה נזרקים מהגגות. אז אמנם לא נותרו הרבה גגות גבוהים ברצועת עזה, אבל אפשר לסמוך על חמאס שימצא איך לחסל כל יריב על השלטון ברגע שרק יוכל.

השוו את המצב הזה ללבנון, שם לפחות ברמה הנומינלית ישנה ממשלה שזוכה לתמיכה מערבית מסוימת ומנסה להתמודד עם הבעיה שנקראת חיזבאללה, כשהארגון נותר חלש הרבה יותר בשטח ובקרב תומכיו – כשישראל מקפידה שלא ירים ראש. האם אפשר לצפות לאותו הדבר בהסדר בינלאומי שחמאס יהיה מוכרח להסכים לו? קשה להאמין.

4. למה לא נדע לחזור להילחם?

בואו ניקח כמה דוגמאות רק מהשנים האחרונות: ההתנתקות, מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות – אחרי כל אחד מהאירועים הללו, ועוד הרבה אחרים, ניצבו מנהיגי המדינה ומפקדי הצבא והתחייבו שאם אויבינו בעזה יעזו להרים ראש, ישראל תטפל בהם. לא בכדי המילים "נדע לחזור להילחם" כבר הפכו לפארודיה. הקלישאה השחוקה הזו, שאיכשהו עדיין מתגלגלת במתק שפתיים מפיותיהם של בכירים לשעבר, היא סימן ההיכר של השרלטן שמבקש למכור לנו עכשיו משהו שנשלם עליו אחר כך. זה לא היה נכון אז, וזה לא נכון היום, ומי שמבטיח הבטחות כאלה הוא כנראה שקרן או כסיל.

מדוע זה לא נכון? מכל כך הרבה סיבות. בראש ובראשונה וכפי שראינו לעיל, משום שכל הסכם לסיום המלחמה והשבת החטופים בהכרח יכלול ערבויות שיבטיחו שישראל לא תוכל לחדש את הלחימה בשנים הקרובות. המונח משעשע במיוחד בהקשר הזה – אולי נדע לחזור להילחם, אבל לא נוכל לעשות את זה בפועל.

בנוסף לערבויות הטכניות, ישנה גם המציאות הבינלאומית. מתי זה ייחשב שחמאס "מרים ראש"? כששב"כ והמודיעין קולטים פעילות ערה בקרב גורמי טרור? מה פתאום, הרי לא נוכל למכור לעולם השבה של מלחמה ורעב וג'נוסייד (לטענתם) על סמך כמה פטפוטי קשר. אז אולי אם חמאס ישתלט בחזרה על הרצועה? מה פתאום, הרי חמאס הוא גם גוף פוליטי – אי אפשר לחזור למלחמה רק בגלל תסיסה מדינית. אז אולי אחרי הרקטה הראשונה שתשוגר מהרצועה? מה פתאום, הרי לא צריך להכניס חטיבות של לוחמים בחזרה למלכודות המוות רק בגלל איזה צינור מים מאולתר שיורט בקלות על ידי כיפת ברזל – תקיפה ממוקדת של חיל האוויר תספיק. אז אולי אם חמאס יבצע פיגוע? מה פתאום, הרי אפשר לתקוף כמה פעמים, אולי אפילו לחסל איזה בכיר!

וכך זה ימשיך וימשיך. לרוב העולם נדרשו בין שבוע לחודשיים אחרי הטבח כדי לעבור מתמיכה בישראל לקריאות להפסקת אש וסיום המלחמה. אחרי כמעט שנתיים, מה הסיכוי שישראל, אפילו תחת טראמפ, תוכל לחדש את הלחימה ברצועת עזה מבלי לספוג גינויים מקיר לקיר – ואולי גם עיצומים של ממש?

יציאה מהרצועה פירושה יציאה מהרצועה. לא נוכל לחזור, ודאי שלא בזמן הקרוב, כמעט לא משנה מה חמאס יעשה. ואם מחבלי עזה יעשו משהו מספיק גרוע כדי שצה"ל יהיה חייב לחזור פנימה על נגמ"שים וטנקים, הרי שבכך ישלח את חייליו לאותן ערים ושכונות, אותם רחובות צרים, אותן מנהרות שהוא כבר לחם עליהם וטיהר אותם שוב ושוב, ללא ספק במחיר כבד וטראגי.

גם כאן, ההבדל עצום: בלבנון חזרנו להילחם כבר כמה ימים אחרי שנחתמה הפסקת האש. אם לא נסיים את העבודה ברצועה לפני הפסקת אש סופית, הבעיה שם רק תחזור ותגדל ותמאיר עד שלא תהיה לנו כל ברירה מלבד לעשות את הדבר הנכון. עם כל הכבוד, החמלה והסימפטיה למשפחות החטופים, האם זה באמת עדיף על האלטרנטיבות?