כתובע בינלאומי לשעבר, אני חש חובה מוסרית להתריע על דפוס הולך ומחריף של הפרות זכויות אדם באיראן, דפוס שמעורר הד עמוק לפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, ודורש תגובה עקבית ונחושה מצד הקהילה הבינלאומית. על כף המאזניים לא ניצבת רק עשיית צדק לנפגעים, אלא גם אמינותו של העולם במניעת פשעי טבח המוניים.
משטר האייתוללות מעולם לא היסס להשתמש בכוח קטלני לדיכוי מחאה. כך למשל, ב-2019 נורו מאות אזרחים למוות לאחר שיצאו להפגין נגד העלאת מחירי הדלק. זעקות השבר בזירה הבינלאומית לא עצרו את היד המדכאת, ועתה ברור שהטבח ההוא היה רק הקדמה.
כעבור שלוש שנים, מותה של מהסה אמיני בידי "משטרת הצניעות" עורר התקוממות עממית ברחבי איראן. הפעם הגיבה הרפובליקה האסלאמית באכזריות מחושבת: יותר מ-750 אזרחים נהרגו, וכ-30 אלף נעצרו. אך אמצעי הדיכוי המרכזי הפך להיות לא האש, אלא החבל. בשנת 2023 לבדה הוצאו להורג למעלה מ-850 בני אדם. ב-2024 המספר התקרב ל-1,000. השנה כבר הזהיר שליח מיוחד של האו"ם כי איראן עשויה לעבור את הרף הזה שוב.
הכי מעניין
עיתון איראני עם תמונת שער של מהסה אמיני. | צילום: EPA
לפחות תריסר מהמפגינים שנעצרו במהלך מחאות 2022 כבר הועלו לגרדום. אחרים הורשעו בעבירות מעורפלות כמו "מחרבות" – מלחמה באל – ונידונו למוות בגין קשרים עם ארגוני אופוזיציה. אין מדובר בהוצאות להורג נקודתיות, אלא במנגנון ממוסד ומכוון היטב שמטרתו לחנוק את ההתנגדות ולשקם שליטה לאחר שתי התקוממויות לאומיות ומלחמה אחת עם ישראל.
מאז תום המלחמה ההיא הפך המשטר לתוקפני אף יותר. בעוד שכישלונותיו הביטחוניים מוסברים באי-כשירות ובחדירה זרה למנגנוני המודיעין, הזעם מופנה כלפי מתנגדים מבית. אלפי אזרחים מצויים כעת בסכנה, בעוד הפרלמנט דוחף להאיץ גזרי מוות במקרים של שיתוף פעולה לכאורה עם גורמים זרים.
אם המגמה הנוכחית תימשך, מספר ההוצאות להורג ב-2025 עלול להיות הגבוה ביותר בעשורים האחרונים – אולי למעט הזוועה של קיץ 1988, אז הוצאו להורג כ-30 אלף אסירים פוליטיים ללא משפט. "פשעם" היחיד היה אחיזה באמונה בדמוקרטיה. ועדות המוות שהוציאו לפועל את אותם מעשים נתעבים מהוללות היום בתקשורת האיראנית הרשמית.
החודש פרסמה סוכנות הידיעות פארס – שופר משמרות המהפכה – מאמר מערכת מצמרר, בו שיבחה את ועדות המוות של 1988 כ"ניסיון היסטורי מוצלח". מיד לאחר מכן נשמעו קריאות מחודשות "לטהר את המדינה ממתנגדים פוליטיים". שלושה פעילים שנחשדו בקשרים עם ארגון הטרור מוג'אהדין ח'אלק – פרשד אתמאדי-פר, מסעוד ג'מאי ועלירזא מרדסי – נידונו למוות ביולי באשמת "מלחמה נגד אלוהים", בדיוק כפי שעשה חומייני ב-1988. מאות תיקים נוספים ממתינים להכרעה.
חיילי משמרות המהפכה. | צילום: AP
גם ב-1988 ניסו פעילים איראנים להתריע בפני הקהילה הבינלאומית על כך שמניחים את הקרקע לטבח. רוב מנהיגי המערב בחרו להתעלם. הסכנה כעת אינה רק שאיראן שוב תבצע טבח המוני, אלא שהעולם שוב יעמוד מהצד ויאפשר אותו.
לזכותם של כמה מומחים וגורמים בינלאומיים יש לומר כי האזהרות כבר הושמעו. ב-4 ביולי, עשרה מומחים במועצת זכויות האדם של האו"ם גינו את הדיכוי שהחל במהלך המלחמה עם ישראל ב-13 ביוני. הם הדגישו כי רטוריקת המדינה, הכוללת קריאות ל"מעקב" ול"הריגה", מזכירה את ההצדקות שנתנו מנהיגי איראן לטבח 1988.
חסינות מולידה חסינות. זהו רגע מבחן למוסדות הבינלאומיים. נציב זכויות האדם של האו"ם, פולקר טורק, חייב להפעיל את סמכותו וליזום משלחת חקירה – מסר ברור למשטר כי הוצאותיו להורג ייחשפו לעיני כל. ממשלות דמוקרטיות חייבות להטיל עיצומים אישיים על האחראים להפרות, ולצנן את היחסים הדיפלומטיים עם איראן עד שתחדל מהוצאה שיטתית להורג של מתנגדיה.
איש לא צריך לטפח אשליות בנוגע ליעילות הצעדים האלה בטווח הקצר. גם ב-1988 איראן הייתה מבודדת – אך המשטר שרד, ואף התבסס, למרות הדיכוי שתועד היטב. אבל זה איננו תירוץ לשתיקה. מניסיוני האישי כתובע במשפטים לפשעי מלחמה, אני יודע שהדין נע לאט, אך הוא מגיע. שליטי איראן אולי סומכים על חסינות היום, אך אם יופעל לחץ בינלאומי נחוש, מחר הם עוד יועמדו לדין: בפני עמם או בפני טריבונל בינלאומי שטרם כונן.