ההחלטה שהתקבלה בכנסת השבוע להסדרת הריבונות הישראלית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן היא צעד היסטורי-אבל אסור להסתנוור מהכותרות. ריבונות אינה הצהרה. ריבונות אינה החלטת ועדה. ריבונות אמיתית מתחילה ונגמרת במפגש שבין החוק, הקרקע והאדם – והיא נבחנת ברגע אחד פשוט: כשאתה מבקש נסח טאבו על שמך - האם יש לך מה להוציא?

כל עוד הקרקע לא רשומה בטאבו, לשכת רישום המקרקעין, אין ריבונות. אין קניין. אין הגנה.

הציבור נוטה לכנות זאת "טאבו", אבל המונח המשפטי הוא לשכת רישום המקרקעין, הפועלת מכוח חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. רק רישום זכויות בפנקסים הרשמיים של המדינה מעניק לאזרח את הדבר הבסיסי ביותר במדינה חופשית: זכות קניין. זכות להוריש, למכור, לבנות, להיאחז. בלי זה- אתה לא בעלים. אתה דייר עם חוזה.

סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע: רישום בלשכת רישום המקרקעין (הטאבו) מהווה ראיה חותכת לתוכנו. זו ההגדרה המשפטית של ביטחון קנייני. לכן, כל עוד הקרקע מוחזקת על בסיס חוזים בלבד, או נרשמת באופן פנימי אצל חברות לפיתוח, עמותות, או ברשימות פנימיות של מועצות אזוריות - אין לבעליה מעמד קנייני חזק על פי חוק.  הזכות נחשבת חוזית או שברירית, ולא נהנית מההגנות של זכות קניין כמשמעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. רק רישום פורמלי בפנקסי המקרקעין המנוהלים על ידי המדינה מקנה לאזרח בעלות מלאה, סופית ומוגנת מול כל גורם, כולל המדינה עצמה.

ומה קורה כשהמדינה מחליטה פתאום על נסיגה, על תוכנית מדינית, או על שינוי מדיניות? את הלקח המר למדנו כולנו בפסק הדין בג"ץ 1661/05 הוועד המקומי אלי סיני נ' ממשלת ישראל. תושבי גוש קטיף עתרו נגד תוכנית ההתנתקות, וטענו בין היתר לפגיעה בזכויות הקניין שלהם. אך בג"ץ קבע במפורש: כי מאחר שהקרקע לא הייתה תחת ריבונות ישראלית מלאה, ואין רישום בטאבו, אין להם זכות קניין במשמעות המשפטית המלאה.

תרצו או לא, כך נראית ריבונות ללא טאבו: חלולה, ניתנת לביטול, בלתי מוגנת.

ובצד השני הדוגמא ההפוכה: חוק רמת הגולן. בשנות ה־80 הוחל החוק, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על רמת הגולן, כולל רישום מסודר של כל הקרקעות בלשכת רישום המקרקעין. התוצאה: בעלי זכויות נהנים ממעמד משפטי זהה לזה של כל אזרח בירושלים או תל אביב. אין סימני שאלה, אין איום, אין "רק תב"ע" (תוכנית בניין עיר).

המהלך בגולן כלל מיפוי מקצועי ועדכון גבולות, רישום של קרקעות המדינה בפנקסי המקרקעין, והכרה בזכויות חקלאיות, תוך תיאום מלא בין רשות מקרקעי ישראל, משרד המשפטים ולשכת רישום המקרקעין. זה נעשה - והצליח.

זה אפשרי גם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. אבל זה לא יקרה מעצמו. החלת ריבונות אמיתית דורשת עכשיו:

הנחיה ממשלתית ברורה להחיל את חוק המקרקעין במלואו על האזור, מיפוי ועדכון שרטוטים באמצעות מודדים מוסמכים והעברה לטיפול רשמי ברשויות הרישום, רישום זכויות היסטוריות של יישובים קיימים במסלול מזורז לפי תקנות סדרי רישום מקרקעין, הקמת מינהלת רישום ריבונית משולבת - עם תקציב, סמכויות וכוח אדם. בנוסף דרוש שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות ועמותות ציוניות שמחזיקות מידע תכנוני והיסטורי רב ערך.

ריבונות שלא נרשמה- כאילו לא הייתה. מי שלא רשום- עלול להימחק. העם היהודי שב אל ארצו, אך רק כאשר הקרקע רשומה על שמו - הוא שב להיות גם ריבונה החוקי.

הכרזת ריבונות היא צעד הכרחי וחשוב-אבל רק כאשר היא מלווה בפעולות פרקטיות וברישום מלא בטאבו, היא הופכת מאמירה למדיניות, ומחזון למציאות קניינית ריבונית.