בשבועות האחרונים חזרנו, הצלם המחונן ברוך גרינברג ואני, להסתובב בארץ עם כורסת הראיונות שלנו לסדרת מדורים קצרה, שמתמקדת הפעם בתושבים שגורשו לפני שני עשורים בדיוק מגוש קטיף ומצפון השומרון. כל אחד מהמרואיינים הוא עולם ומלואו. כל משפחה ומסע הנדודים שלה עד אז, ומאז. ובכל זאת, יש גם לא מעט קווי דמיון ברורים. לכולם חשוב להדגיש את היופי של מקום מגוריהם החרב, וחשוב להם במיוחד שנזכור אותו במנותק מהסוף הטרגי והבלתי נסבל שעלה בגורלו. אצל כולם יש מידה משתנה של זרות לביתם הנוכחי, וניסיון לנתק בין המצב הביטחוני שהסלים בשנות האינתיפאדה השנייה בחבל הארץ שאיננו עוד, ובין אהבתם ומסירותם למקום ההוא. ואצל כולם – כל אחד ואחת מהם – עדיין נוכח היטב הכאב. עמוק וחודר, ומדמם. האחד יוצא מהחדר בכל פעם שמגיעים לתיאור ימי הגירוש, האחרת פורצת בבכי. זו משתתקת, זה קולו נשנק, אחרים מתנשמים בכבדות. ואצל כל אחד מהם משתקף תסכול, כי צלקת חורבן היישובים נותרה בסופו של יום כמו שורה ריקה תחת שאלה לא פתורה שעדיין ממתינה למענה. בגלל הלמה. בגלל האיך. בגלל הבשביל מה ובשביל מי. וזה כואב לא להבין, כואב וקורע לב.

ומכל הכאבים הרבים מספור של עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, נראה כי עלבון הדמוניזציה הוא הקשה מכולם. קשה להם וקשה לנו, המאזינים. הזוכרים. התומכים מרחוק ומקרוב. כאב קשה להתמודדות כבר בזמן אמת, כאב שקשה להיזכר בו גם מפרספקטיבה. כבר אז, בשנות האלפיים הראשונות, קשה היה להבין את השתלשלות ההסתה נגד יושבי חוף קטיף, למשל. הם הרי הצליחו לחמוק מתדמית הדובון והעוזי – ככל הנראה מסיבות אקלימיות מתבקשות – ונהנו ממעמד ציוני בכיר הודות להיותם מעצמת חקלאות מקומית, מסורה לשורשי ההתיישבות העובדת באופן המילולי ביותר. הם לא ישבו על אדמות פרטיות ולא על שרידי בתיהם של תושבים קודמים, אלא בשממת החוף של מבנים מצריים ישנים. למעשה, המדינה הושיבה אותם שם. חלקם גורשו מבתיהם בחבל ימית – עוד חבל ארץ שהמדינה יישבה בעצמה והחריבה במו ידיה – והובטח להם שזה מעתה מקומם תחת השמש הקופחת שבין עזה לרפיח. עד שמישהו החליט שלא.

ולמרות כל אלה, למרות היותם אנשים תורמים, עובדים, מתגייסים ושומרי חוק, מחנה פוליטי שלם שמח לאידם, לעג להם, הפגין נגדם בנחישות ואף היה מוכן להכשיר את השרץ הימני, אריאל שרון – על נכסיו ועל החשדות נגדו – ובלבד שיגורשו משם וייחרב ביתם. בגוש קטיף התגוררו אזרחים משכמם ומעלה, שסבלו מהסתה מתמשכת מצד סביבתם הגאוגרפית הקרובה והרחוקה, כאילו הם אלה שהחזיקו רקטות כדי לפגוע בשכניהם, כאילו הם אלה שירו אש חיה לעבר עזה ולא להפך. תושבי הקיבוצים הסמוכים חיכו להם בצמתים עם שלטים שקוראים להם "לחזור הביתה" בניסוחים לעגניים משתנים, ואפילו בימי הגירוש הניפו מולם סיסמאות שמחות לאיד. את המעשים נטולי האמפתיה האלה, בלשון המעטה, הצדיקו במחנה השמאל בטענה שההתנחלויות הן מכשול לשלום. טענה מוזרה, בהתחשב בזה שאותם הקיבוצים עצמם סבלו מהצקות הפדאיונים עוד לפני 67'. אותם הקיבוצים עצמם ישבו על אדמות בדואים שגורשו או ברחו לעזה ולמצרים.

את חידת הלמה ניסה לפתור העיתונאי יאיר לפיד כשנה לאחר הגירוש: "זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל. (...) המניע היה אחר לגמרי: הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין החברה המתנחלית לבין החברה הישראלית. (...) בעשרים השנים האחרונות עשו הדתיים־הלאומיים שימוש נרחב בעם החילוני כדי להגשים שורה של מטרות פוליטיות ובעיקר אמוניות (...) אלא שהישראלים לא אוהבים להיות חמורים, ולא חשוב מי רוכב עליהם: 'עקרון המטוטלת' הנודע הוא מציאות פוליטית פעילה מאוד בארץ. (...) ככל שתדחוף את המטוטלת רחוק יותר, היא תחזור בעוצמה רבה יותר", כתב בידיעות אחרונות באוקטובר 2006.

למגינת הלב, רוב תושבי גוש קטיף היו דתיים־לאומיים. לפיד, האיש שהפך כעבור שנים לראש האופוזיציה של ממשלות הימין, התחבר למניע האנטי־דתי שינק בבית אבא. כפי ששיקף את דעת תומכיו, הסכסוך הפנים־יהודי המרכזי לא נגע מעולם לביטחון ושלום, הוא נגד לענייני דת ומדינה. כך היה כשקיבוץ נחלים ביקש להשתלב בין קיבוצי הגליל העליון עוד לפני הקמת המדינה, כך קרה בגוש קטיף ובצפון השומרון. זה העם החילוני מול החברה המתנחלית. הם העם, המתנחלים הם הטפיל. הדמוניזציה המוצלחת שנעשתה למתנחלים מעולם לא נגעה לדובון ולעוזי, אלא לכיפה, לציציות ולשביס.

ציון עשרים שנה לגירוש, כשברקע מתקפת הטרור הקשה של שבעה באוקטובר, כמו מזמין שתיקה. לך תגן על עמדתך המנוגדת לעמדתם של אלה שנרצחו ונחטפו והושפלו, בלי שתשתמע כרוקד על הדם. לך תגיד מילה בלי שהיא תהיה עטופה בניחוחות "אמרנו לכם". אבל מותר וצריך לדבר. לא חייבים להסכים, אסור לא לשתף. ולא, אין בזה שמץ ריקוד, ורק הלב שותת דם. כי כשאתה מזהיר את אחיך האהוב שלא יעלה על קורה צרה, שלא יישען על קנה רצוץ שמא ייפול, אתה לא שמח כשמתברר שאולי צדקת. אתה לא מאושר לראות אותו כואב. אתה סובל איתו, מתייסר לצידו ושואל מה הוא צריך כדי להחלים. וגם אם אתה בכל זאת אומר "אמרתי לך", אתה לא מתיימר להבין את כל התמונה כולה. אתה בסך הכול מבקש להזהיר אותו שלא לשוב ולעלות לקורה, שלא להלך על משענת קנה רצוץ שעתיד להתפרק. בכל זאת, מדובר באח.