בפגישה הראשונה של קבוצת השיח, בתום היכרות קצרה, התפזרנו לדיונים בזוגות כדי שתהיה אפשרות לדבר. הייתה זו שנת המאבק ברפורמה המשפטית. אחד מחברי הקבוצה, בכיר במחאת ההייטק, גרר כיסא והתיישב מולי. הייתה שאלה אחת שבערה בו, והוא היה חייב לברר אותה איתי, אחת מנציגות הימין בקבוצה. "תגידי, מה הקטע שלכם עם ההתנתקות? למה היא כל כך משמעותית עבורכם? בכל דיון אני שומע את הסיפור ההוא עם עזה שאף אחד לא זוכר. כל כך הרבה שנים עברו ועדיין לא התגברתם?"

"איך נתגבר?" שאלתי אותו, "הרי מעולם לא הייתה הכרה בעיוותים ובעוולות שהיו שם. הרי מעולם לא ניתן לסיפור הזה מקום ראוי. כל כך הרבה דברים רוחשים מתחת לפני השטח ומבקשים תיקון". וזה עוד היה לפני הפלישה של העזתים הרצחנים לתוככי מדינת ישראל, ולפני שובו של צה"ל אל חורבות יישובי גוש קטיף.

אף שמדינת ישראל עוד לא בת שמונים, בדברי ימיה, כמו בהיסטוריה של כל מדינה, נעשו טעויות. לפעמים באופן מכוון, לפעמים זה היה קשור בנסיבות הזמן והמקום. קחו את ההתנשאות והאפליה מול עולי מדינות ערב, ראו את הגזענות כלפי עולי אתיופיה. לתופעות האלה היו ועדיין יש השפעות על החברה הישראלית. חלק מהן, אחרי שיח והכרה, הצמיחו ומצמיחים תיקון.

הסיפור של גוש קטיף לא מספיק נזעק, לא מספיק דובר, לא מספיק הוטמע. מדינת ישראל חוקקה חוק מורשת לגוש קטיף ולצפון השומרון. המרכז מצוין ומתחדש כל הזמן, אבל "יום גוש קטיף במערכת החינוך", אף שהוא עוסק במגוון מסרים, נשאר נחלתו של הזרם הממ"די בלבד ולא מצליח לפרוץ החוצה.

בת של חברה שלמדה במכינה מעורבת, החליטה לספר לחברים על גוש קטיף. חוסר ההיכרות של חבריה עם הנושא הכה אותה בהלם. במונחים של היסטוריה, האירוע הזה הוא הכי עכשווי שיש. זה אפילו לא ללכת לאחור למלחמת השחרור. ההשלכות של העקירה משפיעות עד היום על כלל החברה הישראלית. אם דרך המתיישבים או אנשי הימין שנאבקו נגד התוכנית ועדיין נושאים איתם את הצלקות, ואם בגלל הערכים שהעקירה ערערה בחברה הישראלית.

אחרי שבמשך תקופה ארוכה הוזכרה העקירה כזו שעומדת ברקע לרפורמה המשפטית, אנשים שבכלל לא היו באירוע, כלומר היו בארץ אבל העניין לא הותיר עליהם רושם, התחילו קצת להבין. מי שראה את מערכת המשפט והפרקליטות, המשטרה והצבא מגויסים מלא מלא באופן לא דמוקרטי לאירוע שכובס והפך ל"התנתקות" (אכן כבר שנים אנחנו מנותקים מעזה), מגחך כשמקדשים לו את שומרי הסף. זה נקרא אמון, והוא נשבר מול כל המערכות האלה.

אבל הסיפור של גוש קטיף וצפון השומרון והעקירה מהם לא נעצר כאן. השבוע נזכרתי פתאום ב"מונה הפצמ"רים" הארור. מין ספירה משוגעת, כמעט נונשלנטית, של פצמ"רים שנורו לעבר יישובי גוש קטיף אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה. כמעט 6,000 פצמ"רים נורו על היישובים, רצחו, פצעו, חוללו נזק וטראומות. מספר לא ייאמן.

מצד שני, חברה שגדלה בגוש סיפרה לי השבוע על הטרמפים שהיא הייתה נותנת לערבים מחאן־יונס, על רופא השיניים העזתי שבעלה נהג ללכת אליו. כל זה היה לפני פרוץ הסכמי אוסלו לחיינו ובעיקר לחיי אנשי הגוש. גם הנושא הזה לא מדובר. מה הפך את הערבים משכנים שרובם חיים בשלום עם היהודים, לכאלה שזוממים להשמיד להרוג ולאבד? מה הפך את החיים בגוש לחזית קדמית? מה עשתה הנסיגה מעזה תחילה? הסוף, לעת עתה, ידוע. מדינת ישראל לא טיפלה בקיני הטרור, ואחרי פיגועים רבים שגבו את חייהם של אזרחים וחיילים החליטה להתקפל משם.

אם מישהו רוצה לדבר על קונספציה של השב"כ, הצבא ומקבלי ההחלטות שהביאה למתקפת הפתע של שמחת תורה – שיתחיל מכאן. השאלות האלה חייבות להישאל: האם ישראל מבינה מי הם שכניה? האם היא מבינה מה המשמעות של החזקת התיישבות ושטחים ואדמה? האם היא הפנימה מה עושות נסיגות? האם היא יודעת להעניק ביטחון לתושביה?

גם ההתעמרות באלפי משפחות העקורים נעלמה מהשיח, אבל אי אפשר למחוק אותה. זה לא עניין סובייקטיבי, גם לא בכיינות ריקה. הייתה כאן ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול בעקורים מגוש קטיף וצפון השומרון. הוועדה, בראשות שופט העליון אליהו מצא, הצביעה על כשלים רבים מאוד בטיפול במשפחות ובקהילות. למה זה קרה? למה דווקא להן? האם הייתה כאן יד מכוונת?

אדישות כואבת

אני זוכרת שבאחד מימי הגירוש עלינו לירושלים לפגוש בני משפחה. בתי המלון היו מלאים, המסעדות היו עמוסות כיאה לקיץ ישראלי. האדישות של החברה הישראלית הייתה כואבת. אפשר לתלות אותה בתקשורת המתלהמת, משחירת המתיישבים, זו שקנתה במחיר מבצע את מה ששרון מכר לה, העיקר להיפטר מעזה ועל הדרך להראות למתנחלים (היי יאיר לפיד). אבל זה לא מספיק. אנחנו יודעים שהחברה הישראלית חכמה יותר מהתקשורת שלה. רואים את זה כבר הרבה שנים בבחירות ובסקרים. היה ראוי שהיא תהיה אמפתית יותר, מכילה ומבינה יותר, שתושיט יד, שתעשה מקום. שתנצור את הסיפור הזה ותוקיר אותו. לרוב זה לא קרה.

והצבא, צבא ההגנה לישראל, שפינה את ההתיישבות במקום להיות מגן שלה. שעקר אנשים במקום לחזק אותם. ראוי לבדוק מה מבצע כזה עושה לצבא העם. לפני שנה ותשעה חודשים, אותו צבא לא ידע להגן על הקו השני של הבתים, הקו שהפך ראשון אחרי העקירה. קיבוצים, מושבים וערים הותקפו באכזריות. צה"ל לא צפה את המתקפה, וידו קצרה מלהושיע עם פריצתה, למרות לחימה עזת נפש של חיילים ומפקדים.

סיפור גוש קטיף ועקירתו עדיין חי ובועט בנו, יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא נוכח בסאבטקסט של החברה הישראלית. יום יום אנחנו מתמודדים עם תוצאותיו הביטחוניות. אבל אסור לשכוח גם את ההיבטים האחרים שלו. חייבים להעיר ולעורר עד שתגיע הכרת החטא, בקשת הסליחה, וחשוב מכול, הפקת הלקחים והקבלה לעתיד. 

Ofralax@gmail.com