מעל פסגת הר הצופים, בתחילת 2011, העניקה האוניברסיטה העברית תואר דוקטור לשם כבוד לאיש האשכולות ג'יימס וולפנסון. הוא היה נשיא הבנק העולמי לשעבר, דיפלומט מוערך ונדבן סדרתי, אולם באוניברסיטה הקפידו להעלות על נס גם את חלקו בעניין אחר לגמרי, אגבי, שמוטב היה להדחיק ולהשכיח.

במגילת הקלף שהוענקה לו חגיגית באמפיתיאטרון בהר צוין כי "בשנת 2005 נתמנה סר ג'יימס וולפנסון לשליח מיוחד מטעם הקוורטט לנושא ההתנתקות מעזה. בזכות התבונה והתובנה שהביא עימו לזירה הדיפלומטית, הוטל עליו תפקיד מרכזי בתיאום ההתנתקות ובמאמצי השיקום של האזור".

ובכן, ב־2011 כבר היה ברור לרוב הישראלים שההתנתקות הייתה אסון. חמאס השתלט על הרצועה חיש קל אחרי יציאת חיילינו, אלפי רקטות נורו ממנה לשטחנו באופן שוטף, צה"ל נאלץ לצאת שוב ושוב למבצעי סרק מדממים, וגלעד שליט נחטף והוחזר תמורת יחיא סינואר ועוד כאלף מחבלים. גם וולפנסון עצמו נכשל בכל מה שנגע בו בתקופת ההתנתקות. הוא היה אחד מאבות הסכם המעברים ברפיח, שהחזיק מעמד חודשים ספורים בקושי. הוא גם האמין שאפשר להפוך את ההתנתקות למנוף של פריחה כלכלית בעזה. עד כדי כך האמין, שהוציא מכיסו הפרטי חצי מיליון דולר למימון עסקה של העברת החממות בגוש קטיף מהמתנחלים לפלסטינים. הרוב המכריע של החממות נותרו שוממות, אם בכלל נותרו. ענפי התעשייה המפוארים ביותר בעזה שלאחר ההתנתקות היו טילים ומנהרות. אבל לאליטה האקדמית של ישראל, כמו לאליטות האחרות פה, היה קשה להודות בטעות תמיכתה בעקירת גוש קטיף, קשה עד כדי עיוורון, קשה עד עצם ימינו. הנה, שוב הן תובעות בפה מלא התנתקות חדשה מעזה, למרות הניסיון הלאומי העצום עם השלכות ההתנתקות הקודמת. ככלב שב על קיאו, אמר שלמה המלך, כן כסיל שונה באיוולתו.

במוסף מיוחד של ידיעות אחרונות לפני שבועיים, במלאת 20 קיצים להתנתקות, רק דניס רוס הביע צער (טקטי) מסוים. "הייתי מודאג מכך שישראל פשוט יוצאת החוצה", נזכר הדיפלומט האמריקני. אבל כמעט כל שאר כוכבי האירוע התעקשו לטעון שההתנתקות הייתה אחלה: הבן גלעד שרון, הארכיטקט הראשי דב ויסגלס, ומומחה הטרנספר יונתן בשיא. היועמ"ש דאז, מני מזוז, המשיך להושיט סעד משפטי ומוסרי לשערוריית הדיכוי הדיקטטורי של פעולות המחאה הכתומות וגירוש אלפי אזרחים נאמנים מבתיהם. עורך המוסף רענן שקד סיכם ברצינות גמורה: "ההתנתקות מעזה הייתה מוצדקת גם לנוכח 7 באוקטובר". בכך הוא הוכיח שלא הרבה השתנה בעיתון הנפוץ מאז שעורכיו הקודמים הריעו לכוחות המגרשים, כמו שאר עורכי העיתונים היומיים בשעתם וכל כלי התקשורת האלקטרוניים.

ספינת ערוץ 7 הוטבעה על ידי מערכת המשפט כחודש בלבד לפני נאום ההתנתקות הראשון של אריאל שרון. העיתון ישראל היום טרם בא לעולם. עוד לא היה פייסבוק, לא טוויטר ולא ערוץ 14, רק עיתונות שמאלנית ממוסדת שאתרגה את שרון. אף פעם היא לא שאלה אותו למה התנתקות, אלא רק איך ומתי כבר. "צאתכם לשלום", עלצה הכותרת הראשית של ידיעות, על גבי רקע כחול חגיגי, ביום שלמחרת סגירת השערים. מיטב סופרי ישראל חגגו אף הם בעמודי הדעות ובראיונות רדיו: עמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן. אין טעם לשוב ולצטט פה את המילים הרהוטות והמופרכות שהם פרסמו אז בנימת ניצחון, את השמחה הפובליציסטית לאידם של המגורשים ואת נבואות השקר. בתשע־עשרה השנים האחרונות ציטטנו די והותר. עוד ב־2006 יצא לאור ספרון נבואות "הבטחתם יונה", שאורי אורבך ז"ל ואנוכי ליקטנו בלי מאמץ רב מדי בין קטעי עיתונות ותמלילי יפעת שטרם הצהיבו אז. על כריכת הספרון נכתב שהוא מתעד את "הפער שבין אצטגנינות לבין המציאות".

מצד שני, כמו שמנחם בגין הסביר פעם, גם המובן מאליו צריך שייאמר מעת לעת, כדי למנוע מנביאי השקר להתנחל שוב בלבבות ולהטעות את הדור שלא ידע את ההתנתקות. במקרה דנן, המובן מאליו הוא עריכת עימות בין החזון המקורי של ההתנתקות ובין אופן התגשמותו. כלומר, בין תוכנית ההתנתקות הרשמית ובין מה שהתרחש בעקבותיה. זה הרבה יותר משכנע ומתמטי מהתמודדות מייגעת עם ההשערה ההיפותטית של שרון ג'וניור, ולפיה אביו המנוח בכלל הציל את תושבי גוש קטיף מטבח המוני, או עם הטענה הנלעגת של יונתן בשיא ש"חוכמת הבדיעבד קלה מאוד". האומנם רק בדיעבד התברר שמדובר באסון? דברים שרואים מכאן לא ראינו אז, מראש?

תוכנית ההתנתקות התיימרה להיות חוכמה גדולה מלכתחילה, מהלך אסטרטגי אמיץ. היא אושרה בממשלה כחודש אחרי שמתפקדי הליכוד הצביעו ברוב סוחף נגד ההתנתקות, וכיומיים אחרי ששרון פיטר את השרים ליברמן ואלון אשר נערכו להצביע נגד. כעבור ארבעה חודשים אושרה התוכנית גם בכנסת. 67 הצביעו בעד, ובכללם שני בכירי ליכוד עכשוויים: בנימין נתניהו וישראל כ"ץ. שלושה ח"כים שהפכו בינתיים לשרים התנגדו: חיים כץ, גילה גמליאל וגדעון סער. גם יולי אדלשטיין, היו"ר המודח של ועדת החוץ והביטחון, הצביע נגד, וליתר דיוק, לפי הפרוטוקול, "בשאט נפש, נגד".

"התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך", הובטח בנוסח שאושר בממשלה ובכנסת. למעשה היא הובילה למציאות ביטחונית רעה יותר כבר בטווח הקצר, שלא לדבר על זוועת הטווח הארוך. חמאס ושות' לא בזבזו יום אחד. כבר למחרת השלמת הנסיגה ב־11 בספטמבר, ממש למחרת, נפתח עידן חדש, עוצמתי, בהברחות האמל"ח מסיני לרצועה.

הנה ציטוט מאלף מתוך דו"ח ארכיוני של מערכת הביטחון לסיכום 2005, כמעט בזמן אמת: "יציאת צה"ל מציר פילדלפי עם השלמת הליך ההינתקות בספטמבר 2005 הביאה לעלייה משמעותית בכמות הברחות האמל"ח שבוצעו לרצועה לעומת שמונת החודשים הראשונים של שנת 2005, ולהפיכתו של ציר הרצועה לציר מהיר ובטוח יחסית להברחות המועדף על ידי מבריחים. החל מ־12 בספטמבר הוחדרו ממצרים לרצועה מעל ל־5 טון חומר נפץ, כ־200 מטולי נ"ט וכ־350 טילי נ"ט, כ־5,000 רוס"רים, עשרות אקדחים, מעל למיליון פרטי תחמושת נק"ל ומספר מצומצם של טילי נ"מ, כששיאה של פעילות זו אירע בגל ההברחות עם פריצת ציר פילדלפי בין 12 ל־18 בספטמבר".

אגב, גם ירי הקסאמים התחדש מיד לאחר השלמת העקירה. ב־23 בספטמבר 2005, פחות משבועיים אחרי הסתלקות כוחותינו מהרצועה, ירו הפלסטינים על שדרות את המטח הגדול ביותר עד אז. בשנה האחרונה שלפני ההתנתקות, 2004, הם שיגרו לנגב המערבי 309 פצמ"רים ורקטות בסך הכול, ואילו בשנת 2006 כמעט פי שישה, 1,777. לראשונה התפוצצו טילים גם באשקלון, שנהנתה מחסינות כל עוד יישובי התוחמת הצפונית נותרו על כנם. תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת ובממשלה זכתה לברכתו של ראש העירייה דאז. ראש המועצה האזורית השכנה חוף אשקלון אפילו בירך "שהחיינו וקיימנו" בריאיון ל־ynet. מפאת כבודם לא ננקוב פה בשמם. בניגוד לאישים הנכבדים הנ"ל, אולי הם כן מתחרטים.

בסעיף ה' של התוכנית הובעה משאלה משיחית מפורשת: "ישראל מקווה כי הפלסטינים ישכילו לנצל את מהלך ההתנתקות על מנת לצאת ממעגל האלימות ולהשתלב מחדש בתהליך ההידברות". האם שרון עצמו האמין בכך? גלעד שרון? ויסגלס? בשיא? למה שהפלסטינים ישכילו לנצל את הבריחה שלנו לצורכי הידברות אחרי שהוכחנו להם כי האלימות משתלמת? כצפוי, כל כך צפוי, הם השכילו לנצל את ההתנתקות אך ורק כדי להיכנס לעומק מעגל האלימות. במשך 18 שנים הפכו את רצועת עזה לאחד המעוזים המבוצרים בעולם. תוכניתם השטנית נועדה לאפשר להם לצאת באחד הימים למתקפה אכזרית על ישראל, ובה בעת להפוך את הרצועה למלכודת מוות לחיילינו במקרה שצה"ל ינסה להגיב או להקדים תרופה למכה. קרוב ל־500 חיילים כבר נפלו מאז תחילת התמרון הקרקעי, שאינו אלא סיבוב פרסה לרעיון ההתנתקות, סיבוב יקר להכאיב.

השבוע נוספו לרשימת החללים עוד שני חיילים שטרם נולדו כאשר הכנסת הצביעה בעד תוכנית הכזבים שהבטיחה כי "רצועת עזה תהיה מפורזת מנשק שהימצאותו אינה תואמת את ההסכמים הקיימים בין הצדדים", וכי "ישראל שומרת לעצמה את הזכות הבסיסית להגנה עצמית, כולל צעדי מניעה, כמו גם תגובה תוך שימוש בכוח". בפועל, בין 12 בספטמבר 2005 ל־7 באוקטובר 2023 זנחה ישראל את זכותה הבסיסית להגנה עצמית. מעת לעת היא יצאה אומנם לכמה מבצעים מוגבלים, אך תמיד הם הסתיימו בנסיגה ובחידוש ההבלגה על המשך התחמשות חמאס והתחפרותו. שום ממשלה לא העלתה על דעתה את אפשרות כיבוש הרצועה כצעד מניעה כנגד האיומים שהתהוו לנגד עיניה, מפני שתוכנית ההתנתקות שללה את הגיון הכיבוש. היא הרי נוצרה בלחץ תקשורתי וציבורי כבד, ומתפיסת עולם שהעדיפה מנוסה על לחימה, אז מה פתאום לחזור?

"ישראל תפקח ותשמור על המעטפת החיצונית ביבשה", נכתב בתוכנית על סמך חוות הדעת של מיטב מומחי הביטחון פה, אשר העדיפו גדרות על כיבוש. אפילו רואה השחורות יצחק בריק חתם ב־2004 על עצומת הגנרלים שבישרה לאומה כי "ההתנתקות תשפר את יכולת הפעולה של כוחות הביטחון". רק הרמטכ"ל דאז, מיודענו בוגי יעלון, גרס אחרת וסולק מתפקידו.

"מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה", נכתב עוד בתוכנית. לך תספר את זה עכשיו לבית הדין הבינלאומי בהאג, לנשיא מקרון, לפירס מורגן מה־BBC או לגדעון לוי שלנו. למרות ההתנתקות, ישראל לא הצליחה להשתחרר אפילו לחודש אחד מטענות אחריותה לרצועה. בתוך זמן קצר היא הואשמה בהטלת מצור ימי ויבשתי על הרצועה והסתבכה עם כל ארגוני הזכויות בעולם. דו"ח גולדסטון והמשט הטורקי ניתכו עליה כבר בשנים הראשונות שלאחר עקירת גוש קטיף, ומאז המצב רק החריף והלך עד למפולת העכשווית. עובדה: העולם היה מוכן לסבול איכשהו את מורג, אך הוא מתפוצץ עלינו עכשיו בגלל ציר מורג. נצרים הכעיסה אותו פחות מציר נצרים 2025. מבחינתו אנחנו, רק אנחנו, נשארנו אחראים לפלסטינים בעזה.

תוצאת השרשרת הבלתי נמנעת של ההתנתקות ושל הסכמי אוסלו שקדמו לה אילצה אותנו לחזור לעזה בסתיו 23' בכוח עצום, להרוס, לגרש וגם להרוג – בלית ברירה וללא כוונה תחילה – פי כמה וכמה אזרחים פלסטינים מאלה שנהרגו בהתנגשויות עם חיילי צה"ל בכל 38 שנות ה"כיבוש". איש בעולם לא האשים אז אותנו בהרעבת מיליוני אזרחים. כולם היו שבעים. הם תמיד שנאו אותנו, אבל לפחות על בטן מלאה, פוטוגנית פחות. יוצאי צבא יכלו לטוס לאירופה ללא חשש מעצר. היום, בזכות שרון, כולם חשודים בפשעי מלחמה.

לקראת סיום נכתב בתוכנית ההתנתקות: "ישראל מצפה לתמיכה בינלאומית רחבה למהלך ההתנתקות". ואכן, קיבלנו תמיכה בינלאומית רחבה בתוכנית. הגויים אהבו אותה. הם רחשו לנו אהדה מסוימת גם באוקטובר השחור, כשנחשפו הררי הגופות בין שדרות לחבל שלום. יהודים טבוחים או נסוגים הם קלף מנצח בזירת ההסברה הישראלית, קלף זמני ביותר כמובן. אירופה לא זוכרת לנו היום את חסד ההתנתקות. גם 7 באוקטובר כמעט נשכח שם. אבל הכי חשוב שאנחנו נזכור. תוכנית ההתנתקות מתוצרת חוות שקמים הייתה אפופת הנחות מופרכות ושקרים, והשקר הכי גדול התנוסס בראש התוכנית – "התנתקות". עזה מעולם לא אפשרה לנו להתנתק ממנה. גם כשברחנו ממנה בכל כוחנו, היא כפתה עלינו התחברות.