כמעט שנתיים חלפו מאז ה־7 באוקטובר 2023, וישראל עדיין נלחמת בעזה. מאות מבצעים צבאיים, כיבוש שטחים, חיסולים ותמרונים אך אין הכרעה. לא בשטח, לא במדיניות, ובוודאי לא בזירה התודעתית. הקרב שמכריע את המלחמה האמיתית מתקיים בעולם ולא ברצועה. וכשישראל איננה קיימת שם, גם הניצחונות הצבאיים נשטפים בגל עכור של איבוד לגיטימציה, לחץ בינלאומי ודה-מורליזציה פנימית.

אבל עזה איננה לבדה. גם בדרום סוריה מתרחש בשבועות האחרונים טבח בדרוזים, שמבוצע על ידי כוחות הג'יהאד של אבו מוחמד אל-ג'ולאני. ודווקא ישראל, שמנסה לסייע, נבלמת בזירה הבינלאומית. לא רק שמונעים ממנה פעולה אלא אף מקדמים יוזמות להסכם עם הרוצח. זה לא כשל מוסרי של העולם בלבד, אלא תוצאה ישירה מכך שישראל שוב נכשלת בלספר את הסיפור שלה. שוב היא שותקת, ומי ששולט בנרטיב שולט בזירה כולה.

המצב הזה אינו ייחודי. הוא מוכר להיסטוריה. בימי משבר קובה בשנת 1962 טענה ברית המועצות שארצות הברית משקרת לגבי טילים בקובה ופועלת להפלת קסטרו. העולם עמד בפני מלחמה גרעינית, וקנדי הבין שצריך לנצח בחזית ההסברה. בנאום מבריק של שגריר ארצות הברית באו"ם, תוך הצגת הוכחות (צילומים) על הימצאות הטילים בקובה, הוא גרם לנציג ברית המועצות לגמגם וניצח בחזית ההסברה. ניצחון בחזית ההסברה ולחץ צבאי הביאו בסופו של דבר להסכם בתנאים טובים לאמריקנים ולסיום המשבר.

גם לישראל דרוש היום ניצחון תודעתי, לא פחות מאשר ניצחון צבאי. הסברה איננה קישוט. היא מערכת לוחמה אסטרטגית. כמו חיל האוויר או חיל היבשה, גם כאן נדרשת מסה קריטית של משאבים, תכנון ויכולת ביצוע. במונחי תורת המשחקים מדובר בזירה אסימטרית עם מרכיבי מידע לא שלמים (incomplete information) שבה שחקן אחד, ישראל, פועל תחת מגבלות נראות (visibility constraints), בעוד שחקני היריב מפעילים אסטרטגיית איתות (signaling strategy) אפקטיבית שמייצרת יתרון תפיסתי.

והצד השני הבין זאת מזמן. איראן וחיזבאללה משקיעות כ־250 עד 300 מיליון דולר בשנה בפרויקטים תודעתיים: ערוצי טלוויזיה, מערכות בוטים, מימון סרטונים ואקדמיה. רוסיה משקיעה מעל חצי מיליארד דולר בערוץ RT ובקמפיינים גלובליים, כולל שתילת נרטיבים כוזבים. קטאר מוציאה מעל מיליארד דולר בשנה על אלג'זירה ופלטפורמות הסברה דיפלומטית רכה התומכות בחמאס. סין מפעילה מערכות של מיליארדים להשפעה רכה באפריקה, באירופה ובאמריקה הלטינית. אלו מערכות שמופעלות לא רק נגד ישראל, אך ישראל היא אחת המטרות הראשיות.

ומה בצד שלנו? תקציב ההסברה של מדינת ישראל עומד כיום על כ־150 מיליון שקלים בלבד. מדינה שלמה עם מלחמה על הלגיטימציה משקיעה פחות ממה שמשקיעה עיר תיירותית מובילה בקמפיין מיתוג שנתי. זהו תקציב לא פרופורציונלי למציאות, שמותיר את ישראל חשופה תודעתית, מדינית ולבסוף גם מבצעית.

מה דרוש באמת? לפי ניתוח תשתיות וצרכים, ישראל צריכה להשקיע לפחות 3.5 מיליארד שקלים לשנה. תקציב כזה יאפשר לה להקים רשתות תוכן, יחידות מחקר דיגיטלי, מערכי בינה מלאכותית לזיהוי והפצת נרטיבים, יחידות מדיה רב לשוניות, מערך לחץ בקמפוסים והפקת חומרים במאות שפות. מדובר בפחות מ־3.5 אחוזים מתקציב הביטחון של ישראל, ועם תשואה קריטית: שינוי תודעתי תוך 18 עד 24 חודשים.

זו איננה רק סוגיה תקשורתית, זו ליבת הביטחון הלאומי. ברגע שישראל איננה נתפסת כצודקת, כל פעולה צבאית, מוצדקת ככל שתהיה, נתקלת בחומה דיפלומטית בינלאומית. ישראל לא תוכל להכריע את חמאס כשהיא מפסידה באולפני החדשות של העולם. היא לא תבלום את ג'ולאני אם העולם יראה בו פרטנר לשלום. בלי לגיטימציה אין הכרעה. בלי תודעה אין ניצחון.