התגובה הבינלאומית לפעולת ישראל בסוריה מוכיחה שוב: המוסר היהודי מפר את שלוות מבקריו.

זה היה טבח שלא ניתן לטעות בזוועתו. כפרים נכבשו, משפחות נשרפו למוות, ונשים צעירות עברו אונס קבוצתי מול עיניהם של קרוביהן.

כוחות ג’יהאדיסטים המזוהים עם אל-קאעידה ודאעש, שפעלו באכזריות נגד דרוזים, עלאווים, נוצרים וכורדים – כל מי שאינו משתלב באידאולוגיית הח'ליפות – שבו לפעולה, בעוד העולם התבונן מהצד, כדרכו, בשתיקה ובאדישות.

ואז ישראל התערבה. תקיפות כירורגיות. מסר מרתיע. תגובה שמבקשת לעצור את מעגל הרצח.

התוצאה: הפסקת אש – שברירית, זמנית, אך כזו שעצרה את זרם הדם. לפתע, נראה כי עצם נוכחותה של ישראל במרחב משנה את המשוואה.

אולם, במקום הכרה או הבנה – ישראל שוב מוצאת את עצמה תחת מתקפה. לא מצד מבצעי הפשעים, אלא מצד קהילת המבקרים הקבועה.

האירוניה זועקת: כאשר אזרחים חפים מפשע נטבחים על ידי מיליציות אסלאמיסטיות – העולם מחריש. אך כאשר ישראל מונעת טבח – היא מואשמת ב"פשעי מלחמה".

כי הבעיה איננה הפעולה, אלא הפועל. לא מה שישראל עושה – אלא מי שהיא.

מדינה יהודית ריבונית, שפועלת באופן עצמאי ובשם ערכים מוסריים – מערערת את הסדר המדומה של מוסדות בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם, ולעיתים גם חוגים באקדמיה ובתקשורת.

התגובה הזו מלמדת כי ישראל ממשיכה לאתגר את תפיסות היסוד של "מוסר בינלאומי". היא מחזירה את הוויכוח למקומו האמיתי – בין טוב לרע, בין חמלה לאכזריות, בין מי שבוחר לפעול ומי שבוחר להסיט את מבטו.

ייתכן שזהו שורש העימות העמוק יותר: ישראל – בדיוק כפי שביקשו מייסדיה – אינה עוד מדינה רגילה. היא משקפת לעולם מראה. זו אינה גיאופוליטיקה בלבד. זה מאבק זהות.

מדינה שמזוהה עם מצפון מוסרי עתיק, עם מסורת של אחריות מוסרית, הופכת שוב – אולי בעל כורחה – למצפן.

ישראל, שלא פעלה הפעם כדי להגן על אזרחיה אלא כדי למנוע אסון הומניטרי לשכניה, מזכירה לעולם אמת פשוטה: יש רגעים שבהם חייבים לבחור צד.

והעובדה שדווקא היהודים – אלה שנרדפו, הושתקו והועלמו לאורך ההיסטוריה – הם כעת אלה שפועלים בנחישות וביוזמה כדי להציל חיים, היא בדיוק מה שמטלטל כל כך את המבקרים.

ייתכן שזהו "החטא" הבלתי נסלח של ישראל – לא רק קיומה, אלא המוסר הפעיל שלה.

ואם העולם מתקשה לעכל את זה – אולי זו בעיה שלו.