החברה הישראלית כיום מבינה טוב יותר מבעבר שהקשר בין התנגדות החרדים לשירות צבאי לבין הצורך ללמוד התורה חלקי מאוד. כבר די ברור שהחשש מהיטמעות בחברה הישראלית ומנטישה אפשרית של ילדיהם את הדת במסגרת השירות הצבאי, הוא הגורם המרכזי להימנעות שלהם משירות צבאי. אך מעבר לאידאולוגיה, מדובר בחינוך ובהרגלים המתחילים מינקות. ואת זה הרבה יותר קשה לשנות.

ילד חרדי גדל מהיום שהוא עומד על דעתו על התובנה שהוא אינו חלק מהקולקטיב הישראלי ועל הנרטיב הרואה בצה''ל מכונה ל"השמדת" בני הנעורים מבחינה רוחנית. נוסיף לכך את הפחד, כן, הפחד הבסיסי למות. אמת, כולנו חוששים מהמוות, כולל לוחמים בצה''ל, אך הפחד למות עבור "משהו שלא שייך לי" – מובן יותר ופחות ניתן לשכך אותו באידיאולוגיה. אני זוכר, בשלהי שנות ה-70, בחצר החסידות בה גדלתי, ילדי חסידים שלועגים ומביעים זלזול כלפי שני חסידים בודדים ששירתו בצבא. גם אבי, ששירת בצבא, הסתיר זאת – הוא לא חזר הביתה עם מדים.

עד כאן הדברים אמורים לגבי השדרה המרכזית של המיינסטרים החרדי, הנעה בין שמרנים אדוקים לשמרנים מתונים. אך מה לגבי אוכלוסיית החרדים ה"מודרנים", אלה הנמצאים בשוק העבודה וחיים אורח חיים בורגני, בו לימוד תורה אינו בהכרח משימת החיים עיקרית?

כדי לענות על כך כדאי להעיף מבט על מה שקורה בישיבות התיכוניות החרדיות, המשתייכות לפלח המודרני במגזר החרדי, וכאלה אין הרבה, למען האמת. ניקח לדוגמה ישיבות תיכוניות כמו "היישוב", "נהורא", "מערבא" – שבוגריהן משרתים לכאורה בצה"ל. מדוע רק לכאורה? מפני ששם נמנעים לרוב משירות קרבי ושמים דגש על שירות ביחידות מודיעין, הרחוקות משדה הקרב, ובמקביל מכשירות את המשרתים בהן לעבודה מתגמלת בעתיד בעולם ההייטק. ובקיצור, שני ציפורים במכה אחת. זה קורה, מפני שעצם הרעיון שהבן שלי מסתכן פיזית למען מדינת ישראל נתפס כסותר את מהות האידיאולוגיה החרדית, הנמנעת מהרעיון של הגנה עצמית התקפית. אך גם מתוך ראיה תועלתנית של הגוף הנקרא מדינת ישראל, כזו שאינה אידיאולוגית במהותה, אלא מוכוונת לניצול הזדמנויות כלכליות.

אלא שעם הזמן דברים השתנו. כאשר בני סיים את לימודיו בישיבה תיכונית חרדית, לפני כעשור, הוא היה היחיד מהכיתה שהתגייס לשירות צבאי. אך כיום, מרבית תלמידי הישיבות התיכוניות החרדיות מתגייסים לשירות צבאי, גם אם לא קרבי. הדבר מוכיח שהרצון קיים ואילו החשש הוא פחות מהצבא ויותר מהסביבה.

אנחנו רואים מאז פרוץ המלחמה טפטוף של חרדים, בעיקר "מודרניים", המתגייסים לשירות צבאי ביחידות קרביות. אמנם עדיין מדובר בטפטוף, אך יציב וקבוע, שמוקדם  עדיין לחזות את עתידו. חשוב לציין שהאוכלוסייה החרדית המודרנית הולכת ומתרחבת עם השנים וחוצה את כל תתי המגזרים בציבור החרדי. לא ניכנס לניואנסים ולחלוקות המשנה בתוך הפלח הזה של חרדים מודרניים, אך מכל מקום מדובר בקבוצה לא קטנה בחברה החרדית (על פי אומדנים שונים מדובר על כ-20% מהמגזר החרדי).  

סביר להניח שבמקרה ונראה את שיעורי הגיוס בחברה החרדית עולים, המגמה בציבור החרדי המודרני תתפצל בין אלה שיטו כתף ויתגייסו לשירות צבאי לבין אלה שידירו את רגליהם מלשכות הגיוס, בדומה לאחיהם מהמיינסטרים השמרני.

מיהו החרדי שהמדינה צריכה לשאוף לגייס אותו לשירות צבאי משמעותי? ראשית, אין סיבה שלא לשלוח צווי גיוס לכל תלמיד ישיבה באשר הוא, אך בשלב המיון הסופי לשכות הגיוס צריכות לסגל לעצמן יכולות לזהות בקווים כלליים את הדמות של "החרדי המודרני", זה שקל יותר לגייס אותו. כיצד? ראשית, לזהות תלמידים הרשומים כבוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות, שם מלמדים מקצועות אזרחיים, אלה מסגרות שאינן מזוהות עם המיינסטרים החרדי-שמרני.

אמצעי זיהוי נוסף  הוא שימוש בטלפון לא כשר ("סמארטפון"), צעירים הלבושים בגדים צבעוניים שאינם שחור - לבן, שהם בהכרח מלבושים שאינם חרדיים. צעירים המשלימים בגרויות, גם אם לא במסגרת הישיבה בה הם לומדים. צעירים המכירים תוכניות ריאליטי כמו "מאסטר שף" או "האח הגדול", דבר שאינו מאפיין תלמיד ישיבה קלאסי. ניתן לגלות זאת באמצעות שאלון או תשאול בעל פה. אלה אמצעים לדוגמא, ולבטח קיימים עוד.

לצורך זיהוי של כל הפרטים הללו, ניתן להקים מערכת מיון חכמה – כזו המזכירה את מחלקת ההגירה במשרד הפנים, שם מראיינים עולים מרוסיה ומבררים למשל האם הסבתא דיברה יידיש, כדי לבחון את זהותם היהודית.

ככל שמערכת החינוך ממלכתי חרדי מודרני (ממ"ח), זרם חינוכי מהפכני שעדיין מוקדם להעריך את השפעתו העתידית, תגדל ותתרחב, נראה יותר ויותר צעירים נוטשים את המסלול החרדי הישן ומתגייסים לשירות צבאי מלכתחילה וללא נקיפות מצפון.

ומה עם יתר החרדים? גיוס החרדים האדוקים ייקח שנות דור, אם בכלל. אך לא מעט חרדים ניתן לגייס, זאת על ידי התנהלות חכמה ודיפרנציאלית. הדרך קיימת. צריך רק אומץ, הבחנה – וסבלנות.