אחרי 7 באוקטובר ו־300 ימי מילואים, משהו יסודי השתנה בי. כאיש השומר הצעיר חשבתי ששותפיי למאבק על עתיד המדינה יגיעו מהארגונים שהכרתי בשמאל הישראלי. רובם אכן נשארו שותפים. אבל ב־7 באוקטובר גיליתי שיש ארגונים בשמאל שוויתרו על הציונות שלהם וחתרו תחת השורשים של עצם קיומנו כאן. כשהמדינה הייתה נתונה בסכנה קיומית אמיתית, הבנתי עם מי אני באמת יכול לבנות פה עתיד.

נקראתי למילואים בבוקר השבת ההיא, וב־8 באוקטובר הכרתי את ויסמן מראש־צורים. אחרי כמה ימים של היכרות היה לנו ריב - אני כבר לא זוכר איך הגענו לזה, אבל הוא התחיל להאשים אותי בלשון רבים: "אתם לא מבינים, תראו מה עשיתם". התעצבנתי וצעקתי עליו: "אתה רואה מאחוריי עשרות אנשים או אדם אחד?".

הוא קיבל את ההערה בלב שלם, אבל דווקא אני במחשבתי עשיתי מה שהוא עשה: "איך נפלתי בצוות עם אחד מאלה". בהמשך, בין משימה למשימה, בין קפה לקפה ובין סבב לסבב, ויסמן ואני הפכנו לחברים. 15 שנה מפרידות ביננו, יש בינינו פער אידיאולוגי - בעבר הייתי אומר תהום - אבל עם ויסמן יש לי שפה והומור משותפים. מעבר לשפה יש לנו עמדה חקוקה בסלע למען מדינת ישראל.

מפתיע שהייתי צריך שיעור נוסף כזה. כבר בקורס חובשים בשירות הסדיר, לפני עשור בערך, החברים הכי טובים שלי היו הבני"שים. עם אחד מהם, איתן מהגוש, שמרתי על קשר רחוק בזכות הרשתות החברתיות. חלקנו עולם ערכים זהה, השקפות שונות וגם ויכוחים נהדרים.

חברה מודרנית מתפתחת על שלושה יסודות: המדינה, השוק והקהילה. השקענו הרבה באיזון הנכון בין המדינה לשוק - מתי להתערב ומתי לא, איך לחלק את העוגה הכלכלית ועוד. אבל איכשהו איבדנו את האנשים. שכחנו שחברה בריאה צריכה אמון הדדי, תחושת גורל משותף, הרגשה שאנחנו באמת יחד.

במקום זאת יצרנו חברה של יחידים שמתחרים זה בזה, שרואים בכל דבר משחק של מנצח ומפסיד. זה עובד כשהכול טוב ואנשים מרגישים שהם מתקדמים, אבל ברגע שהמצב קשה והעתיד לא בטוח - אנשים מתחילים להסתכל זה על זה בחשדנות ובכעס.

על הדרך החוצה מהמצב הזה מצביעה "ברית הנגב וההר", שהכרתי דרך מורי ד"ר אלון פאוקר, והקשבתי לאנשיה בעצרות בכרמי־גת. זו ברית של אנשים ונשים מגוש עציון ומקיבוצי הנגב המערבי, בארי וניר־עוז, שחברו זה לזה מתוך הבנה כי כולנו נושאים כאבים וצלקות, ולא פעם אנו חלוקים בניתוח המציאות ובפתרונות הראויים - אך אנו שותפים לברית אחים שבכוחה לחלץ את מדינת ישראל מהמשבר העמוק. האמנה של הברית הזאת קובעת כי "כולנו נושאים באחריות משותפת לגורל המדינה – לאתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים העומדים בפני החברה הישראלית. ההתמודדות עם המציאות מחייבת לגייס את כל הכוחות ולשלב את כל חלקי החברה הישראלית".

התרופה היחידה היא לחדש את האמנה החברתית בינינו. אנחנו קשורים בקשר עמוק יותר מהאינטרס העצמי. אנו חולקים זהות וגורל, ואחראים יחד לטוב המשותף. חברה חזקה כאשר היא דואגת לחלש, עשירה כאשר היא דואגת לעני, ובלתי פגיעה כאשר היא דואגת לפגיעים שבה.

אני לא זז מהעמדה הערכית והאידיאולוגית שלי, עדיין נושא את המטען הערכי של השומר הצעיר. אבל מחסום הסוסים נשבר, וזה השינוי הכי עמוק שהיה לי. אם לא נהיה ביחד, לא נוכל לחסל תופעות פסולות ביעילות. הדברים שאני רואה כנוראים - לא אני אסיים אותם, אך השותפים שלי מהציונות הדתית יעשו זאת.

יש מחיר, אבל יש גם תמורה ענקית בברית. כל החלקים בבריתות פוליטיות מלחימים את עצמם זה לזה - וזו המשמעות של אחדות ציונית אמיתית: להחזיר את הציונות ללב הסיפור של המדינה הזו.

השותפות החדשה שלי היא עם אנשים שמבינים ש"ישראל" הוא לא רק שם של מדינה, אלא גם שם של עם ושל ברית; עם אנשים שמבינים שציונות היא לא טקטיקה פוליטית, אלא אמונה עמוקה בצדקת דרכנו.

הוויתור שלי הוא על הגאווה האידיאולוגית הצרה. אני לא מוותר על הביקורת נגד המדיניות או על הדרישה לצדק, אבל מבין שהדרך לשנות את המציאות היא דרך שיח פנימי משותף ושותפות אמיתית עם מי שחולקים איתי את האמונה בצדקת קיומנו כאן.

החברים מהגוש הזכירו לי עם מי אפשר לבנות פה עתיד - עם אלה שמוכנים לשלם מחיר, שמאמינים שהעם הזה שלנו, שמבינים שיש כאן משהו קדוש ששווה להיאבק עליו. זה השינוי הכי עמוק שהיה לי, וזה השינוי שאני מקווה שיהיה לכולנו.

אבשלום זהר סל הוא פעיל חברתי