המשבר הקואליציוני סביב חוק הגיוס חושף שוב את עקב אכילס של ממשלת הימין המלא. ממשלה כזו בנויה בהכרח על שותפות עם המפלגות החרדיות ומחייבת תמיכה בהשתמטות שלהם, תוך הותרת חלק גדול מהציבור המשרת, התורם והמפרנס באופוזיציה. רוב הציבור בישראל מאס במצב הזה, חש שכרגע הכי חשוב ליצור אחדות מחודשת בחברה הישראלית, ומצפה לקואליציה שתביא זאת לידי ביטוי.

אחדות כזו יכולה להיווצר בשתי דרכים: הראשונה היא הרגעת הניגודים בין הימין והשמאל, ההבנה שאנו חייבים לשים בצד את המחלוקות, להתרכז במשותף ולפעול מתוך הסכמה רחבה. הדרך הזאת מציעה הפסקת אש, שיתוף פעולה והתרכזות באויבים החיצוניים שלנו במקום באויב הפנימי. היא עוסקת בעיקר ב"איך" ופחות ב"מה", בדרך הפעולה ולא בתוכנה.

הדרך הזאת מניחה שאחרי כל מה שהתרחש כאן מאז 7 באוקטובר, על רוב הסוגיות יש הסכמה לאומית רחבה. רוב הציבור הבין מה משמעותה של מדינה פלסטינית, ומתנגד להקמתה. רובו מסכים שאת העיקרון הביטחוני של "מלחמת אין ברירה" צריך להחליף בעיקרון של "הקם להורגך השכם להורגו". רוב הציבור גם הבין שהקואליציה חייבת להתבסס על המפלגות הציוניות המרכזיות, ואסור שתהיה תלויה במפלגות החרדיות. כמובן, גם קואליציה כזו מחייבת גבולות ברורים, אבל עיקרה הוא עצם הנכונות לעבוד יחד – ימין עם שמאל, דתיים עם חילונים, מזרחים עם אשכנזים.

חסרונה של הדרך הזאת שהיא לא פותרת את הניגודים המאפיינים את החברה הישראלית משורשם, אלא רק מציעה את הרגעתם. בבוא הזמן, כשישתנו התנאים הפוליטיים, הניגודים יעלו שוב.

הדרך השנייה מבוססת על ההנחה שכשיש ניגודים בחברה, שני הצדדים צודקים; שיש מקום גבוה משניהם, בעומק התודעה, ששתי העמדות נובעות ממנו; שיש מקום פנימי שנושא את ההפכים, וכשנגלה אותו תוכל להיווצר אחדות חדשה, מהותית ולא רק טכנית. הנחה זו היא שמתוך המאבק בין הניגודים הולך ונוצר משהו חדש, ששני הצדדים לא רק יוכלו לחיות איתו אלא גם יזדהו איתו, יחושו שהם נאבקו למענו ושהוא היה מטרתם.

הדרך השנייה עוסקת בתוכן. היא שואפת להביא בשורה חדשה, ומבינה שמתוך המשבר שאנו נמצאים בו עומד לצמוח שלב חדש בחיינו הלאומיים; שהצרות והקשיים – החיצוניים ובוודאי הפנימיים – הם חבלי לידה של קומה שנייה בתולדות שיבת עם ישראל לארצו, ללאומיותו, לתרבותו, לזהותו ולעצמו.

הדרך השנייה מבקשת להציע חזון חדש, שמתוכו נתאחד ונשוב להסכמה ציבורית רחבה. היא מבינה שאנחנו עוברים שלב מציונות של קיום לציונות של ייעוד, ושהקומה הנוצרת מתוך צירי הלידה שאנו חשים אינה דתית וגם לא חילונית, אינה אשכנזית וגם לא מזרחית, אינה ימין וגם לא שמאל. זו הזהות היהודית, שהיא באמת הדבר המשותף לכל הקצוות האלה.

באין חזון ייפרע עם. כשאין חזון משותף לא יכולה להיווצר אחדות אמיתית. החזון המשותף שיכול לאחד אותנו אינו יכול להיות מומצא או מלאכותי. זהו השלב הבא של ההתפתחות מחויבת המציאות של שיבת ציון, שהיה באוויר כבר מזמן. הוא חיכה לנו, הוא הניע אותנו. כל מה שצריך הוא לחשוף אותו להכרה ולמודעות מתוך העל־מודע הקיבוצי שלנו.

על הדרך הראשונה אפשר לשמוע הרבה. יש כמה וכמה תנועות חוץ־פרלמנטריות וגם מפלגות שמציעות אותה לציבור. על הדרך השנייה – שמדברת על חזון וייעוד משותפים, שמביטה על התהליך מפרספקטיבה היסטורית, שמציעה את הקומה השנייה של שיבת ציון לא במקום הראשונה אלא על בסיסה – אנו שומעים לצערנו הרבה פחות. אבל היא הפתרון האמיתי לקיטוב, וראוי שתישמע ותתפוס מקום בשיח הציבורי וגם בפוליטיקה.

לא צריך להתנגד לדרך הראשונה או לשלול אותה. היא הרבה יותר מעשית, זמינה ואקטואלית. אבל מוטב לה לתבל את עצמה בתוכן של הדרך השנייה, לחתור ככל יכולתה לבטא את החזון של הזהות היהודית והייעוד הישראלי, שהם בסופו של דבר הבסיס להווייתנו ולעתידנו בארץ הזו.